סוכות הוא החג האהוב עלי מכל חגי השנה. אהבתי אותו תמיד. אני לא יודע אם זו הקלילות שמחליפה את המשקל הכבד של ראש השנה ויום הכיפורים, אם זה מזג האוויר שמביא משב רוח מרענן אחרי קיץ מתיש, אם אלה ריחות ההדסים והסכך והקישוטים הצבעוניים, אם אלה ימי חול המועד והחופשה ממאמצי תחילת שנת הלימודים או שזו ההזדמנות המיוחדת לבנות זולה בחצר. אבל סוכות היה בשבילי תמיד חג משמח במיוחד.
אני זוכר ימים של פטישים ומסמרים ועצים של בנין שהיו חלק בלתי נפרד ממלאכת בנית הסוכה אי שם בשנות ה-80. אני זוכר את המתח הגדול שמילא את האוויר סביב שאלת הסכך כי מאיפה מביאים ענפים ירוקים, את השעות של הדבקת שרשראות מדבק מאולתר ומדפים צבעוניים של גליונות במחנה ולאישה, ואת הגאווה הגדולה של התימנים שהציגו אתרוג בגודל שלא דמה בשום דבר לדמוי לימון הקטן שהיה מוצג לנו בבית בחרדת קודש. אני זוכר את הסוכה של סבא, כוך קטן ומאולתר שגודלו מטר על מטר, רגל אחת שלו עץ אזדרכת וכותל אחד שלו קיר הבית, מטר וחצי גובה. הסוכה היתה קטנה ונמוכה גם כי סבא היה קטן נמוך וגם כי זה הספיק להגיע לחלון ממנו סבתא היתה מעבירה אליו צלחת של מרק. אני זוכר את הציפיה הגדולה לישון בסוכה, כי ככה צריך, ואת אימא אומרת כן זה נחמד אבל בשנה הבאה.
הימים ההם עברו חלפו והיום מעטים דופקים פטיש ומסמר בבנית סוכה אצלנו אלה בעיקר ההורים בגן הילדים כי לא נעים מכמה שירים וגם כי אבות זקוקים מדי פעם להוציא את הפטיש שקנו בהום-סנטר פעם מזמן לפני שמברגות החליפו דפיקות חסרות חן בקדיחה רוטטת עם סוללה נטענת. הסוכה ההיא של פטיש ומסמר ואגודל מנופחת התחלפו בימי סוכות הנצח עם הבד הלבן, עם ציור של הר הבית וכותל ויונה של שלום. הסכך הוא מחצלת קנים. את האתרוגים קונים בשווקים של ארבעה מינים או ביציאה מהסופר או באיזה רמזור ואין יותר תימנים מבוגרים שמגדלים אתרוגי ענק בחצר ומחלקים אותם לילדים שבאים רכובים על אופניים, והקישוטים הם ערב רב של ניצוצות אלומיניום צבעוניות ודקיקות שהכינו ילדים סינים.
גם אצלנו ההשפעות הזרות האלה ניכרות, אבל עם התאמות. אנחנו אוהבים את סוכות שלנו פשוט וזורם, ולכן עם השנים אימצנו בבית מסורת של אבזור הסוכה כבני המדבר, כאלה שמתארגנים על המצווה הגדולה בהתאם למה שיש מסביב לבית. את הסוכה רכשנו לפני שנים במשכנתא של 36 תשלומים. את הסכך אנחנו מביאים ממטע התמרים של הקיבוץ. לולב אנחנו מוציאים מאחד החוטרים שצמחו במהלך השנה מעצי התמר שסמוכים לבית. זה דוקר, זה קשה, כדי לא לפגוע בעץ אני תמיד חותך קצת גבוה מדי והוא נפתח ובטח שאינו עומד בדרישות הרבנות, אבל זה הלולב שלנו, אמיתי, עם דקירה שמשאירה כאבים לכל ימי החג. הערבה הבוכיה האחרונה בקיבוץ מתה מאיזו חיפושית חסרת רגישות למסורת ישראל שאכלה לה את הלב והגזע עד שמתה בייסורים, אבל עץ נוי אוסטרלי עושה את העבודה ומסדר לנו ענף עם עלים חסרי ריח טעם וצורה. הדסים יש בלי סוף. הצמח הנפלא הזה חזק וירוק ויפה וריחני למרות כל התלאות שמעבירה אותו אדמת המדבר הנוקשה. ולאתרוג, הנסיך, הקשר מספר 10, עושה המשחק אהוב הקהל של ארבעת המינים, אנחנו ממנים לימון ירוק מהעץ של השכן. אנחנו מצטיידים ברצועות צבעוניות ברמי לוי ובשדכן ביתי, ולתגבור מוציאים מהארון את הקישוטים המנצנצים הסינים ששורדים יפה משנה שעברה ומהשנים שלפניה. בסוף, אחרי חצי יום של עמל משותף, ואחרי שהתקנו מנורה שתאיר את הסוכה ותראה אותה לכולם מרחוק, בגלל שעדיין חם והקיץ נותן את שלו גם בסוכות, אנחנו מתיישבים תחת למאוורר בפרגולה שליד הסוכה ונהנים.
עם השנים למדתי את הלכות החג. הסוכה יכולה להיות בנויה בצורות שונות ומשונות. היא יכולה להיות עגולה. היא יכולה להיבנות על גב של גמל. היא לא חייבת להיות חשופה לכוכבים, והיא יכולה להיות אפילו רק חצי מכוסה בסכך ואסור שתהיה אטומה לגשם. נשים לא חייבות לישון בה, כמה מפתיע. גברים בני מצווה חייבים אבל יש להם סוג של הקלה שההלכה היהודית העמידה לטובתם. מסתבר שאם הלינה בסוכה מעציבה את היהודי, למשל אם יש בה זבובים או יתושים, יש לו ליהודי פטור והוא חופשי ללון בביתו ובמיטתו. ועוד: מסתבר שאסור שהיריעות ינועו ברוח. יש אנשים שבונים לשם כך סוכה מלוחות עץ. או קושרים חבלים שמחזיקים את היריעות ועומדים בגבורה מול המשבים הנעימים של הסתיו. חשבנו על זה והחלטנו לוותר, כי מה יותר סוכות מהבשורה שהקיץ תם ומגיע לנו קצת אויר לנשימה וגם כי הרוח היתה כאן עוד לפנינו, ותהיה כאן גם הרבה אחרי.
וככה, כל שנה, אנחנו נהנים מכל רגע עם הסוכה שבנינו.
היה אפשר לברך על כל הטוב הזה ולהנות מחג שאין בו איסורים והוא מיטיב עם מבוגרים ועם ילדים וכולו ריחות וטעמים טובים, אבל יש עניין אחד שתמיד מעיב על הכל. והוא חובה הלכתית ותרבותית שכולם נדרשים לה. אפילו זה שלא מדקדק במצוות הלינה והיריעות הנעות ברוח. יש לו מועד אבל אין לו אווירת חג. הוא המאחורי הקלעים של החג. הוא הסייפה של הקישוטים והסכך והיריעות והאתרוג והלולב. הוא הבית החסר בשיר שלומית בונה סוכה והוא החלק שאין מדברים עליו ושמעטים עוסקים בו. החלק הזה שמתבצע בחושך, ללא פאר וללא הדר, ללא שירים וסינים עמלנים מעבר לים. החלק שבו נגמר החג ומישהו ניגש לבצע את מצווה החשובה והגדולה של פירוק הסוכה.
זה החלק שבו כל קוץ בסכך אומר אהלן לאגודל שרק התחילה להרפא מדפיקת הפטיש בסוכה שבנית בגן של הילדים. זה החלק בו הזמן הדוחק כמעט ומביא אותך לקרוע את הקישוטים הממוחזרים ולזרוק אותם לפח. זה החלק בו הלולב הוא לא יותר מענף מבויש והערבה כבר חרבה, וריח ההדסים החזק כבר התפוגג ועליהם מתפוררים במגע, והרימון האדום שתלית בערב החג עומד עם עור מצומק וחיוור, והרגל שניתקת בכח מסוכת הנצח מביאה לנפילת הקיר שממול ואחת הקורות פוגעת לך במצח וכל העסק הזה מעלה לך את העצבים ואתה אומר חלאס הילדים למדו שחיינו במדבר, בשנה הבאה אנחנו בונים אוהל בים. ונכון, יש כאלה שעבורם שמחת תורה היא סוג של המתקת גלולה. אבל בשבילנו החילונים אין לעניין הזה שום השפעה.
אגדה אורבנית על הבדואים שמסתגלים בעל כורחם לחיי הקבע מספרת על שייח אחד שבנה את ביתו מבטון וממלט אבל בחצר העמיד אוהל ושתי עיזים כדי לזכור ולהזכיר איך היה פעם וגם מדי פעם לשתות קפה כמו פעם. אם היינו רוצים לזכור ולא לשכוח את העבר הנודד שלנו היינו יכולים גם אנחנו לבנות סוכה קבועה בחצר, לגדל עליה גפן או איזו פסיפלורה, לשתות בה קפה או מרק דלעת ערמונים ולספר בה סיפורי יציאת מצריים. היינו יכולים להעמיד בכל חצר ועל כל מרפסת עדות לכך שאנחנו בני נוודים שבחרו בחיי הקבע ולא שוכחים את עברם ואת גורלם. היינו יכולים לספר לילדים כל שבוע, כל שבת , כל חג, על העבר הרחוק בו חיינו בסוכות ובכך למלא את מצוות הזיכרון והלקח, את היופי הרומנטי שבסוכת קבע לצד בית הקבע, את הסיפור העברי מימי לך לך מארצך מולדתך של אברהם אבינו ועד לסטארט אפ ניישן ולכור בדימונה. היינו יכולים. יכולנו להקים סוכה שכונתית, אנדרטת נצח לסיפור עמנו במדבר. אבל לא רצינו. אנחנו לא הבדואי ההוא עם האוהל לצד הבית. אנחנו היהודים בונים סוכה ומפרקים אותה אחרי חול מועד של מעט ימים. אנחנו היהודים לא רק זוכרים את הסוכה שבנינו, אנחנו היהודים מנציחים גם את הסוכה שנבנה בשנה הבאה. לנצח.
ואולי כל זה קורה כי אנחנו היהודים בונים סוכה כדי לפרק אותה רק כדי לבנות אותה שוב ולפרק אותה שוב. אולי מה שאנחנו זוכרים זו המיומנות של לבנות ולפרק. אולי בגלל זה אנחנו מלמדים את הילדים על שלומית בונה סוכת שלום, ושבוע אח"כ מפרקים אותה ומעמיסים אותה על גג המחסן. אולי אנחנו בונים ומפרקים לשבוע חלק חשוב מהעבר שלנו כי לא סגרנו עניין. כי ככה אנחנו שומרים על כושר הנדודים מאז ומעולם. אולי כל זה כי אנחנו זוכרים את הסוכה מפעם, אנחנו בונים את הסוכה של עכשיו, ואנחנו שומרים על הכושר לבנות ולפרק את הסוכה הבאה, כי אולי פעם נידרש לצאת שוב אל המדבר.
שיהיה לנו חג שמח!
