עבור הציידים לקטים הפיתוי המתוק של הפירות המתוקים קסם, לא רק בגלל הטעם המתוק – אלא, גם בשל הקלוריות המהירות שבאות עם המתיקות. לכן, כחלק מהמהפכה החקלאית, האדם ניסה לתרבת חלק מהתוצרת של הפירות (תפוח, אגס, דובדבן, פירות הדר ועוד), עשבים ושורשים (בננה, קנה הסוכר, רובארב, סלק הסוכר ואחרים) ותוצרת של חרקים, כמו: דבש הדבורים.
המקור של קני הסוכר הוא מגינאה החדשה, הוא התפשט עם הנדודים של בני האדם אל דרום מזרח אסיה – לסין ובמקביל אל תת היבשת ההודית. מקור המילה 'סוכר' (במרבית שפות העולם), מבוסס על המילה शर्करा) Sarkara) 'מתוק' בסנסקריט. נדודי הסוכר לא נעצרו רק בתת היבשת ההודית, הוא גם הגיע לאזור הרמה הפרסית (איראן של היום) ולאחר הכיבוש של הרמה על ידי הערבים – הוא הגיע לחופי הלבנט וצפון אפריקה. לאחר הכיבוש של סיציליה על ידי הנורמנדים, הם הכירו לאירופאים את הסוכר.
אחד ממקורות ההכנסה של ממלכת ירושלים, היה ייצוא הסוכר לאירופה; העדויות של אלברט מאאכן ואחרים, יכולה להראות את החשיבות של הסוכר בכלכלה של ממלכת ירושלים. לאחר הנפילה של אחרוני המבצרים של הצלבנים, בידי הסולטאנים הממלוכים, הסוכר היה אחד ממוצרי הייצוא של הסולטאנות הממלוכית לאירופה. קני הסוכר גודלו בעיקר באזור הדלתא של הנילוס במצרים; וגם באזור מישור החוף הארצישראלי, על ידי הפיכת אזור זה לאזור ביצתי.
הממלוכים שפחדו מפלישה ימית צלבנית, הרסו את המבצרים הצלבניים לאורך מישור החוף הארצישראלי ובמקביל הם נמנעו מלנקז את אזור שדרת הכורכר; דבר שיצר אזור חיץ בין אזורי החוף ופנים הארץ. בניית דרך הדואר הממלוכית, שחיברה בין דמשק וקהיר, מראה על החשיבות של האזור. הדרך נבנתה על בסיס רשת של מבצרים, גשרים, מבני ח'אן וסבילים (מתקני מים).
האירופאים שרצו לקחת חלק במסחר הסוכר, ניסו לגדל את קני הסוכר באירופה – אבל בשל תנאי האקלים של אירופה הדבר לא צלח. מסיבה זו הם פנו להפיק סוכר, מסלק סוכר. התהליך אומנם נחל הצלחה, אבל אליה והקוץ בה – כמות גדולה של שורשי סלק הנדרשת, כדי להפיק קילו אחד של סוכר.
הספרדים היו אלו שהפיצו את הסוכר אל האזורים הלחים של מרכז ודרום אמריקה. אזורים אלו התאימו לגידול קני הסוכר, בשל מזג האוויר הלח והרטוב מחד וקרקע עשירה מאידך; שהינם אידיאלים לגידולי קני הסוכר. קני הסוכר גודלו במושבות הספרדיות, ביניהן בקריביים ובמדינות מרכז ודרום אמריקה, על ידי עבדים שחורים מאפריקה. התוצרת של הסוכר, היתה אחד המשאבים שהכניסו תקבולים רבים לאוצר הכתר הספרדי – בנוסף להכנסות הרבות מהזהב והכסף, שנמצאו במושבות הספרדיות באמריקות.
מאבקי הרפורמציה, היו מאבקים תיאולוגים על דרכה של הכנסייה ובחלק מהמקרים המאבקים חבקו בתוכם, גם את הרעיון של הזהות הלאומית כמו במקרה של הכנסייה האנגליקנית (Church of England). מאבקים אלו הביאו לסדרת מלחמות ברחבי אירופה, בתחילה בין המדינות הקתוליות ובין המדינות הפרוטסטנטיות ולאחר מכן בין המדינות הפרוטסטנטיות אחת עם השנייה.
סדרת המלחמות האלו הביאה לשינויים מהותיים במבינים הכלכליים-פוליטיים של אותן מדינות ובעיקר במדינות הפרוטסטנטיות. השינוי המהותי הוא היצירה של כוח פוליטי, המהווה משקל נגדי למונרך. שינוים אלו הגבילו את הכוח של המונרך מחד וחיזקו את הזהות האזרחית והאישית של הפרט מאידך.
לאחר ההפסד של הצי המלכותי האנגלי לצי הצרפתי, בקרב בייצ'י של 1690 (Battle of Beachy Head), עלתה התובנה שיש צורך לפתח את המערך של הצי המלכותי. הפרלמנט לא רצה להעניק תקציב נוסף למלך ויליאם השלישי, כדי לא לעלות מיסים; ולכן, הפתרון שנמצא היה גיוס הכסף מהציבור על ידי הפקת מניות. מסיבה זו הוצא צ'רטר (זיכיון) מלכותי לבנק של אנגליה (The Bank of England); שעל פי תנאיו הוא נועד לגייס כסף עבור הכוחות הצבאיים של הכתר. ויליאם השלישי ואשתו המלכה מרי השנייה היו הראשונים לרכוש מניות של הבנק של אנגליה. הכתר הצליח לגייס את הכספים הנדרשים, להקמת מפעלים הקשורים לצבא ולצי בשתי הממלכות (אנגליה וסקוטלנד) – ולימים, הדבר יקל על קבלת חוק האיחוד של 1707 בין שתי הממלכות.
הצי עבר מספר שינויים מבניים, כמו: הקמת הנהלה בשם האדמירלות (Admiralty) ובראשה עמד הלורד הראשון של האדמירלות (First Lord of the Admiralty) – תפקידו היה לייעץ לכתר, בנושאי הים והשליטה בצי על זרועותיו השונות. ההכשרה לתפקידי הפיקוד החלה בגיל העשרה המוקדם, אחד מאותם נערים היה האדמירל הוריישו נלסון. הנערים קיבלו על הספינות הכשרה בימאות ומקצועות הצי, שהתבססו על המקצועות הריאליים של אותה תקופה. זו היתה שיטה מריטוקרטית, שאפשרה את הקידום של הטובים ביותר. השינוי המהותי היה שיפור האספקה לימאי הצי וציודם באוכל טרי, דבר שהביא להכחדת מחלת הצפדינה ומחלות מעיים אחרות בצי המלכותי.
שיפורים אלו אפשרו את הניצחון הבריטי על הצרפתים בקרב מפרץ קווירון (Quiberon). קרב שהביא לסיומה של מלחמת שבע השנים בחתימת חוזה פריז של 1763.הסיום של מלחמת שבע השנים, הפך את בריטניה לאימפריה גלובלית; דבר שעמד בניגוד גמור למצבה של אנגליה כשמונים שנה קודם – בה היא נתפסה כאדם החולה של אירופה, הנתון לחסדי מדינות ומעצמות זרות אחרות.
הניצחון הבריטי הביא את המלך לואי ה-15 לוותר על מושבות צרפתיות רבות, כמו: הודו ובמיוחד המושבה 'צרפת החדשה' (Nouvelle-France), בצפון אמריקה שלימים תקרא קוויבק (Québec). הוא העדיף לשמור על האיים בקריביים, כמו: גוואדלופ (Guadeloupe), מרטיניק (Martinique) ואחרים שבהם היו מטעי קני הסוכר של צרפת.
לאחר חתימת הסכם פאריז, מיעוטו של הצי היה עסוק במסעות מחקר מדעיים, שמטרתם היתה לנסות ולגלות את העולם. משלחות אלו הכילו אנשי צבא שתבעו את הארצות החדשות בשם הכתר הבריטי, מדענים שחקרו את הטריטוריות החדשות והן היו גם היו מלוות בציירים ואמנים, שהתפקיד שלהם היה להנציח את האידיאל של עולם הערכים של הצי הבריטי. למשלחת של ספינות הצי הצטרפה משלחת של ספינות סוחרים בריטים. התפקיד של ספינות הצי היה להגן על הסוחרים הבריטיים ולעזור להם לפתוח את השווקים מחד ולהגן על נתיבי הסחורה מהמושבות הבריטיות השונות מאידך.
עבור ספינות הצי (שלא לקחו חלק במסעות הגילויים), המפרשים קופלו, התותחים כוסו והספינות עגנו בנמלי הצי השונים. דבר זה חשף את הספינות לבעיות הקשורות לסביבה הימית, תולעת האוניות וירוקת ספינות (Biofouling) שמכונה 'זקן' (Marine Fouling). תולעת האוניות וה'זקן' הביאו לרקב גוף העץ של הספינה, להאטת מהירות הספינה ובתמרונים חדים הם יכלו להביא לאי יציבות של הספינה. עדויות ממסמכי אדמירלות שונים מראות, שקציני צי בכירים התלוננו (בפני האדמירלות) – שמרבית הספינות לא היו ראויות לשימוש.
המלך לואי ה-16 ביקש למחות את ההשפלה של אביו, בעקבות חוזה פריז; הוא החל לבנות מחדש את הצי המלכותי הצרפתי. הוא השקיע רבות בצי: דאג לבנות מבדוקים חדשים תוך בניית ספינות מלחמה חדשות. הוא חיכה לרגע הנכון כדי לפרוס את הכוחות שלו. לואי ה-16 החליט להתערב בסכסוך בין בריטניה ו-13 המושבות שלה באמריקה. סכסוך זה החל במסיבת התה של בוסטון (שהיתה ניסיון הברחת סחורה), דרך הטרדת סוחרים אמריקאים על ידי הצי המלכותי והסתיים בהכרזת העצמאות האמריקאית. העזרה הצרפתית הביאה להוצאת כוחות הצי המלכותי מנמל פילדלפיה ולבסוף משלוש עשרה המושבות – דבר שהטיל צל קשה על התנהלות של האדמירלות והצי המלכותי.
הפיתרון המקובל באותה תקופה היה לבנות את הצי מחדש – משימה שהיתה אמורה לקחת כחמש שנים; תוך השקעת הון ענקית במשאבים, שלא היו בנמצא באותה תקופה ולאור המצב הוא לא היה ריאלי. אבל, הפתרון שנבחר היה לשדרג את ספינות הצי על ידי חיפוי התחתית של ספינות הצי בפחי נחושת. השדרוג הוצע על ידי בונה ספינות מהעיר ליברפול בשם מר פישר. תפקידו של החיפוי בפחי נחושת היה למנוע את תולעת האונות וה'זקן'. פיתרון זה עלה לא מעט כסף, כדי לסבר את האוזן – נדרשו כ-15 טון נחושת כדי לחפות ספינה אחת.
כדי להשיג את הסכומים הללו, ראשי האדמירלות ביקשו ראיון עם המלך ג'ורג' השלישי ובמהלכו, הם הצליחו לשכנע את המלך; זאת בזכות הצגת דגם של H.M.S Bellona, שהיה מפורט החל מעיטורי הספינה וכלה במסמרים של חיפוי הנחושת. ג'ורג' השלישי בתורו הצליח לשכנע את הפרלמנט הבריטי, ובכך להעניק לאדמירלות את הכספים הנדרשים לחיפוי הספינות. כל תהליך החיפוי נעשה בבריטניה ועל ידי התעשייה הבריטית, מכריית הנחושת, כריית הפחם (כדי שיהיה ניתן לעבד את הנחושת) ועוד. כריית הפחם הנרחבת הביאה את בעלי מכרות הפחם להשתמש במשאבות מים המונעות במנועי קיטור. דבר שבתורו עזר להניע את המהפכה התעשייתית – לאחר כשנה מרבית ספינות הצי המלכותי חופו בפחי נחושת והן היו מוכנות לפעולה.
המצור של הצי הצרפתי על נמל פילדלפיה הביא לכניעה של הצבא הבריטי בפני הכוחות האמריקאים. לאחר המצור הכוחות הצרפתיים פנו אל המושבות הבריטיות באיים הקריבים: ג'מייקה (Jamaica), סנט. לוסיה (Saint Lucia), אנטיגואה וברבודה (Antigua and Barbuda).
למושבות אלו היתה חשיבות יותר מאלו של שלוש עשרה המושבות באמריקה, לו רק בשל שדות קני הסוכר – שתופעלו על ידי עבדים שחורים מאפריקה. המסחר בסוכר הניע את הכלכלה של האימפריה הבריטית, תגמולי המס על המסחר בסוכר הכניסו סכום לא מבוטל לאוצר הבריטי. תקבולים אלו אפשרו את הנעת המלחמה נגד צרפת באותה תקופה. מסיבה זו, כל מי שיסייר באחוזות הללו, יוכל להבחין בעמדות של סוללות תותחים מחלידים, שהוקמו כדי לסכל פלישה צרפתית, ספרדית ועוד.
ב-8 לאפריל 1782, כוח ימי צרפתי בן 36 ספינות מלחמה, מלווה בכוח של כ- 15,000 איש יצא מהמושבה הצרפתית מרטיניק לכיוון צפון ג'מייקה – כדי לנסות ולפגוע ביצוא הסוכר הבריטי ובצורה הזאת בכלכלה הבריטית. בראש הכוח עמד הרוזן דה גראס, שהיה בטוח בניצחון שלו; לכן הוא צירף למשלחת זו שיירה של סוחרים, שתפקידם היה לתפוס את המקום של הסוחרים הבריטים.
ההגנה על האיים הוטלה על הכוח של הצי המלכותי בקריביים, שהספינות שלו כבר עברו חיפוי בפחי נחושת. ב-12 לאפריל הבריטים תקפו את הכוחות הצרפתיים, בקרב הקדושים (The Battle of the Saintes) תחת פיקודו של האדמירל סר ג'ורג' רודני. הקרב ערך כ- 11 שעות, בו הבריטים זכו בניצחון, חיפוי הנחושת העניק לספינות הבריטיות את היציבות והמהירות הנדרשים לקרב, דבר שצוין בהפתעה על ידי הפיקוד הצרפתי.
הבריטים איבדו את שלוש עשרה המושבות שלהם בצפון אמריקה, אבל הם הצליחו לשמור על המושבות שלהם בקריביים שהפיקו את הסוכר – שבתורן הכניסו תקבולים לא מעטים לקופה של הכתר. כספים אלו אפשרו את ההתפשטות של האימפריה הבריטית לנקודות מפתח ואלו פתחו את המסחר הגלובלי, שזה הכניס לקופת האוצר הבריטי עוד סכומים גדולים. עבור לואי ה-16 המעורבות במהפכה האמריקאית וההפסד במערכה הימית על איי הסוכר, הביאו את האוצר הצרפתי לפשיטת רגל וזאת בתורה הובילה אל המהפכה הצרפתית – כולנו יודעים את הסוף של לואי ה-16 שגם נקרא לואי האחרון. אכן, סקירה זו הינה על קצה המזלג וזאת בשל קוצר היריעה.
לסיום השיר משלי בריטניה! (!Rule Britannia) על ידי הזמרת שרה קונלי בלילה האחרון של הפרומס שנת 2009.
