כשהיינו ילדים…?
בנינו ביחד סוכה מקרשים, סדינים ומפות ישנות. היינו מבלים שעות ביצירת קישוטים מעשה ידינו ואוכלים את רוב הארוחות שלנו בסוכה – כל ילדי הבניין. חיכינו לחג הזה כל השנה. יום כיפור היה ה"חג של האופניים" וסוכות היה החג בו בנינו "בית" מחוץ לבית. מגיל מסוים הרשו לנו אפילו לישון בסוכה, וחג הסוכות מבחינתנו, היה חוויה נפלאה של עשייה, תחושת עצמאות וחברותא אמתית.
זיכרונות ילדות נפלאים…
רוב הילדים היום גדלים פחות עצמאיים. אנחנו היינו מבלים חלק גדול מאוד מאחר הצהריים שלנו בשכונה – הייתה לנו "חבורה", טיפסנו על עצים ובנינו עליהם בתים מעץ וגרוטאות, שיחקנו משחקי תפקידים ויצרנו עולמות דמיוניים מופלאים ואז… בשעת ארוחת הערב היית יכול לשמוע את כל האימהות צועקות מהחלון – הבבבייייתתתהההה עכשיו!
וזהו באמת אחד האתגרים הגדולים של ההורות העירונית המודרנית – איך אנחנו מייצרים זמן "חופשי". זמן שהוא לא חוג. לא לימודים. לא טלוויזיה או מחשב. זמן חופשי לאינטראקציה בין ילדים. הזמן הזה חשוב מאוד עבור ילדינו – זהו זמן לתרגול מציאת פתרונות, ליצירתיות, לפיתוח הדמיון, לבניית קשרים ומיומנויות חברתיות, לגדילה, וצמיחה ועוד ועוד.
המצב היום מצריך מאתנו ההורים להיות יותר יצירתיים, ולהבין את החשיבות של זמן חופשי שכזה. אפשר לקיים פעילות כזו גם בחצר הבית או הבניין, ואפשר לתת לפעמים לקטנים להפוך את הבית ל… (עולמות מופלאים?) ואפשר לצאת עם חברים לפיקניקים לטבע ולהגדיר אזור בטוח בו הם יכולים להסתובב באופן עצמאי ולשחק ללא התערבותנו.
לאחרונה שמעתי שעיריות חוזרות לחשיבה קהילתית, ומנסות להפוך את בתי הספר למרכזים קהילתיים פעילים גם אחרי הצהריים על ידי פעילויות לילדים ולהורים. אני מברכת על כיוון זה ומאמינה שחצר בית הספר יכולה להיות פתרון מעולה לפעילויות חופשיות של ילדים אחה"צ באזור מוכר ומוגן יחסית כשההורה יכול להיות נוכח אך גם לאפשר מרחב חופשי.
אז בחיים כמו בחיים הכל עניין של איזונים, ובפעם הבאה שהילדים שלכם מבלים אחר צהריים שלם בבניית אוהל בחדר וב"מסע דמיוני מסביב לעולם" זכרו שזה לא פחות חשוב (ואולי אפילו יותר…) מחוג כלשהו או מהכנת שיעורי הבית.
