"מה זה בית? מקום שיש לי בו פרטיות, מקום בו אני יכולה להיות מי שאני, מקום שיש לי חזקה חוקית עליו, שאי אפשר להעיר אותי בו בבעיטות לפנים", אומרת רעות גיא, מנהלת תחום קצה בעמותת עלם. ימי חג הסוכות, יותר מכל חג יהודי אחר, מבקשים מאיתנו לבחון בדיוק את אותה שאלה בסיסית בחייו של כל אדם – מה זה בית? כדי לזכור כמה הכל ארעי, כמה ביתנו הלאומי בישראל לא היה בטוח מאז ומעולם, מבקשת המסורת היהודית לשהות בסוכה במשך שבוע שלם. מתחת לכיפת השמיים, לתהות אחר הברור מאליו, השקוף כל כך עבור רובנו – הבית שלנו.

כמה חסרי בית יש בישראל? תלוי את מי שואלים. כדי לדעת כמה, צריך להסכים בכלל על ההגדרה, צריך להסכים על הבעיה. ההגדרה הרשמית בישראל, תע"ס 3.33, נחשבת בעולם למצומצמת, ובה מדובר על אדם מעל גיל 18 החי ברחוב, ו"השרוי בדרך כלל בהזנחה גופנית ו/או נפשית ונמצא לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת, ואינו נאבק לשינוי מצבו". אם קראתם את הניסוח הזה, ולא מצאתם בו פגם או בעיה, אל חשש. אתם הרוב.

עבור רובנו, כשמדברים על חסרי בית התמונה שעולה בראש ברורה מאוד – איש מבוגר בבגדים בלויים, מלוכלך, מקבץ נדבות. זה נכון. אנחנו נתקלים בהם ובהן יותר ויותר, בכל מקום בארץ, ובייחוד בעיר הכרך הגדולה תל-אביב. לפי הנתונים הרשמיים של עיריית ת"א, 890 דרי ודרות רחוב טופלו ע"י היחידה העירונית המטפלת בדרי רחוב, 239 מהם חדשים. לדברי יואב בן ארצי, מנהל היחידה בת"א, מדובר בעליה של 54% במספר דרי הרחוב בעיר בשש השנים האחרונות. "דרות רחוב אינה בחירה כי אם אילוץ, או "בחירה" בסד מציאות קשה", אומר בן ארצי. "צריך להבין שמדובר בתופעה שיש לה סממנים של מחלה כרונית הכלואה, בדרך כלל, במחלות כרוניות נוספות: תחלואה נפשית או/ו התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים".

מול ההגדרה הקשיחה של המדינה, עומדת ההנחה שחסרות בית היא ספקטרום של מצבים, אשר מה שמגדיר אותה היא השאלה מה חסר לאדם – בית, ולא היכן הוא מתגורר – רחוב, מתוך ההבנה שלבעיה של מחסור בקורת גג בני אדם שונים מוצאים פתרונות שונים. "גם נשים מוכות שחיות במקלט הן חסרות בית כי הן איבדו את ביתן", אומרת רעות גיא. "גם נערה בת 14 שאבא שלה פגע בה – איבדה את ביתה, למרות שהיא לא בת 18. גם אישה בזנות שחיה בדירת חירום בסלעית, לא שמתי לב שיש לה בית ולכן גם היא חסרת בית. גם אנשים שחיים בחוסר וודאות לגבי הדיור שלהם וכל שניה באים להם הוצאה לפועל, או אנשים שחיים בצפיפות נוראית, ממה שאני רואה בדרום ת"א, שלוש משפחות בדירה אחת. זה רצף חסרות הבית." אם נדבר במספרים, בין ההגדרה הקשיחה של המדינה וההגדרות המרחיבות מדובר בין 2,800-25,000 חסרות וחסרי בית.

איך הופכים לחסרי בית?

"צעירים חסרי בית לא נראים חסרי בית" מספרת גיא. "הם עדיין שורדים הם עדיין חזקים. זה נראה אחרת, לא סתם הולכים לשון בגגונים של המבוגרים. הם גם נפגעו במסגרות האלו, לא היה להם שם בטוח במיוחד, נכון שגם ברחוב לא בטוח, אבל אפשר להבין. צעיר בן 18 שמגיע לרחוב, כנראה לא מגיע לשם בגיל 18, אלא הרבה קודם. ב-99% הוא כנראה נפגע באזור של הבית, אחרת הוא לא היה מוותר עליו. פיזית או מינית או רגשית – בדרך כלל גם וגם וגם. דחייה, חוסר תפקוד הורי, העדר משהו מאוד בסיסי. לפעמים שילוב, תחלואה כפולה. הרבה נטישה. הרבה."

בעוד המדינה מעדיפה להתמקד בסיבות האישיות, הקשורות לבית, להתמכרות, להתעללות או להדרה החברתית, לחסרות בית גם סיבות כלכליות הקשורות במערכת החברתית שלנו. "על פי העולה מהספרות המקצועית של השנים האחרונות הסיבות האישיות עשויות לנבא מי יגיע לרחוב", מציין שמוליק שיינטוך במאמרו 'עשרים שנות מדיניות כלפי אנשים חסרי בית 1991-2011', "בעוד שסיבות מבניות – וביניה קשיים בשוק הדיור ושוק התעסוקה, כמו גם קיצוץ קצבאות – הן האחראיות הישירות לתופעת חסרות הבית".

ביוני 1991 קיימה עיריית ת"א דיון ראשון בנושא חסרי הבית בעיר, ובאוקטובר אותה שנה החלה לגבש מדיניות בנושא. שנה לפני כן, במקביל לעלייה הגדולה מברית המועצות המתפרקת, החלה בישראל מחאת אוהלים ששטפה את הארץ. אלפים, בעיקר משפחות, חיו במשך הקיץ באוהלים במחאה על העלייה במחירי הדיור והקושי לרכוש דירה או לחיות בשכירות. עיתונות התקופה, החל מאפריל באותה השנה, מדווחת על מצוקת דיור, חשש מכך שהדירות יופנו לטובת העולים, ובמהלך של חודשים מאות משפחות מוצאות עצמן ברחוב. אלו ככל הנראה לא חסרי הבית היום, כך שברור שלשינויים כלכליים חברתיים השפעה מכרעת על הפיכתם של אנשים לחסרי בית, אבל כדי להישאר כאלו צריך ככל הנראה עוד שק של נסיבות.

כשהמדינה ניגשה להתמודד עם הבעיה החדשה, היא התבססה על המודל שהתפתח בתל אביב, וגם על ההגדרות. במאמרו מספר שטיינוך כי השרה אורה נמיר, עם כניסתה לתפקיד שרת הרווחה, זימנה את נציגי העירייה, וכשהביטוח הלאומי החל להתמודד מבנית עם הסוגיה, מאז ועד היום, העקרונות הפעולה מבוססים על היסודות שהונחו בתחילת שנות ה-90 בעיר העברית הראשונה.

היתד של משרד הרווחה

על פי הנתונים של עמותת ידיד, בישראל 227 מיטות בפתרונות השונים שמספקת המדינה והרשויות המקומיות עבור דרי הרחוב. משרד הרווחה, האמון על הטיפול באוכלוסיה הזו, מציע מגוון מרשים של מסגרות עבור דרי רחוב, ובשנים האחרונות בדגש על צעירים חסרי בית. תוכנית יתד, שהשיק המשרד במאי 2017, תוקצבה בסוכם של 150 מליון שקלים, וכוללת פתרונות מקיפים, ארוכי טווח ומניעתיים. בין השאר הוקמו מסגרות עבור צעירים להט"ב שנפלטו מביתם, בחולון אשקלון ות"א, מסגרות לצעירות וצעירים בזנות, ועוד.

בנוסף לגגונים וההוסטלים, מסייעת המדינה גם בעזרה בשכר דירה, בדירות מעבר, כפרי גמילה מחומרים ממכרים, שיקום תעסוקתי ועוד תוכניות, בהשקעה לא מועטה מבחינה כלכלית, והרבה מאוד רצון טוב של כלל העובדות והעובדים. "מי שמממן את עבודת הקודש, זה משרד העבודה והרווחה", אומרת ציפי נחשון גליק מנהלת שירות נוצ"ץ נוער צעירים וצעירות, במשרד העבודה והרווחה. "מחוייבות לנוער וקהילה. אני עובדת סוציאלית 40 שנה, עבדתי עם אסירים משוחררים, עם נשים מוכות, עבדתי ברמלה בברזלים. והצלחתי להגדיל את תקציב השירות במיליונים." נחשון-גליק מתגאה, ובצדק, בפתיחת מכינות ייעודיות עבור צעירים בסיכון לצד מענה אישי לבעיות שנופלות בין הכסאות. המתודולוגיה של המדינה עובדת לפי ההגיון של הרצף הטיפולי.

לפי סקירת השירותים החברתיים לשנת 2015, באותה השנה סך של כ-1,800 דרי רחוב קיבלו טיפול במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים, אל מול כ-2,150 מקבלי טיפול בשנת 2011 .מתוך המטופלים 502 החלו לקבל טיפול באותה השנה – עלייה של כ-12% משנת 2014 .לפי הפרסום השנתי של המשרד, דרי הרחוב בשנים האחרונות הם במצב גופני או נפשי קשה מבעבר. רבים מהם מוגדרים סרבני טיפול וסרבני אשפוז, גם במצבים רפואיים ירודים.

את ועדת המשנה העוסקת בנוער וצעירים חסרי בית יזמה ח"כ מירב בן ארי (כולנו), שעוד בהיותה חברת מועצה בעיריית ת"א ולפני כן טיפלה בסוגיה של צעירים בסיכון, וכאלו הנמצאים בקצה הסיכון – חסרי בית. במסמך שהכין מרכז המידע של הכנסת עבור הוועדה של בן ארי, צוינו הנתונים הבאים "לפי סקירת השירותים החברתיים לשנת 2014 באותה השנה כ-6% מתוך דרי הרחוב שקיבלו טיפול במסגרת המחלקות לשירותים חברתיים היו עד גיל 25, ו16% היו בטווח הגילים 26-35. בנוסף, באותה השנה היו כ-2,280 נערים וצעירים שקיבלו טיפול כצעירים ללא קורת גג, מהם כ-2,000 ברחו מהבית וכ-280 היו דרי רחוב."

הישרדות

לצד ההצלחות, היחסיות, שקיימות בגזרת הטיפול בנוער ובצעירים חסרות וחסרי בית, הצלחות שעולות הרבה מאוד כסף, משאבים השקעה, ונשמה של מאות אנשים, חסרי הבית המבוגרים, אלו המשתמשים בגגונים ובשאלטרים, נמצאים לרוב במצבי קיצון. אם בשנת 91' דובר על היקף של 50 דרי רחוב בת"א, היום אנחנו כאמור מדברים על אלפים. "מתצפית מעמיקה משך שנים אני יכול לציין שהמוטיב העיקרי שמאפיין דרי רחוב הוא הישרדות", אומר בן ארצי. "חיפוש אחר מקור הזנה, טריטוריה לקיבוץ נדבות, או שוטטות מתמדת , חיפוש אחר הסם, התגוששות עם דרי רחוב אחרים בעקבות הצורך לחלוק טירטוריה, או מנת סם."

ביוני השנה העלה חבר בטוויטר צילום של מודעת משטרה שהתפרסמה בידיעות. אדם מבוגר נפטר ברחוב בחולון, ולמעלה מעשרה ימים איש לא בא לדרוש את גופתו, את קבורתו. בעיריית חולון הדגישו אז באוזני שהעובדה שהאיש מת בעיר, לא אומרת שהוא תושב, ושאין להם קשר למותו, או לחייו. 14 דרי רחוב מתו ברחובות ת"א ב-2017, כמעט פי 2 מבשנה שלפניה. אם אתם מעוניינים בכמה לילות בלי שינה אני מזמין אתכם להכנס לאתר משטרת ישראל, לדף האלמונים. עצה – אל תעשו את זה, מדובר בחומר ממנו עשויים סיוטים. רבים מהם היו דרי רחוב, רבים מהם מבוגרים. 

הנתונים הארציים וגם אלו של עיריית ת"א לגבי זהותם של דרי הרחוב די עיקבים במהלך השנים – גברים, בעלי השכלה תיכונית, ללא משפחה, רובם משתמשים בסמים או אלכוהול או שניהם, רבים מהם מתמודדי נפש או חולים במחלות גופניות, או שני הדברים גם יחד. "זו תוצאה של מדיניות, של הדרה חברתית, לא רק קלפים גרועים שקיבלתי" אומרת רעות גיא. "אם אני סובלת מחסרות בית, זו לא רק תוצאה של נסיבות חיים קשות, זה מפגש עם הציוויליזציה, עם האוטומט של החברה לדחות את זה."

של מי הבעיה?

"דר רחוב זה אומר איפה הוא גר, לא אומר מה חסר לו", מדגישה ומדגימה גיא. "איך אומרות לי, "אני מעדיפה לישון אצל גבר אחד בלילה ושיאנוס אותי מאשר לשון ברחוב ושעשרה סודנים יאנסו אותי", אז מה זה אומר? היא לא גרה ברחוב, אבל זה כי גרה אצלו, אז היא דרת רחוב? או ג'סיקה, שחיה ועבדה בדירה שבה היא גם קיבלה לקוחות, ושם היא גם התאבדה, היא לא היתה חסרת בית? לגור בבית בושת זה מה?"

הזכות לקורת גג מוגדרת כזכות יסוד, כן גם במדינת ישראל. זכות יסוד, כאמור אינה תלויה ואינה קשורה למעמד, הכנסה, דת, התנהגות, מוצא, מין, מגדר או כל גיוון אנושי אחר, היא עומדת בפני עצמה. שיינטוך במאמרו מסכם את הניתוח של אופן ההתמודדות המערכתי עם תופעת חסרות הבית בהצגה של שתי זוויות – אחת המתייחסת לסיבות האישיותיות שמביאות בני אדם למצב הזה והשניה המבנה החברתי או הכשלים החברתיים-כלכליים, וכך הוא כותב: "מהממצאים עולה תמונה ברורה, ולפיה המדיניות כלפי דרי הרחוב נבנתה תוך התייחסות באופן בלבדי כמעט לגורמים האישיים שבגינם הפכו אנשים לחסרי בית".

הפתרונות שמציעה המדינה הם כאמור מגוונים, גם אם כי לא עונים על כל הצרכים, אך לדעת הפעילים בשטח, האגודה לזכויות האזרח וגם ידיד, הפתרונות צריכים להיות עמוקים יותר, כאלו הנוגעים בבעיה עצמה – דיור. "הסיפור של חסרי בית, זה לא רק בעיה על שולחנו של משרד הרווחה. גם משרד השיכון צריך לטפל בזה, זו בעיה של חסרות בית. וגם בעיה של משרד הכלכלה" אומרת רעות גיא.