אפשר לאהוב את המציאות בירושלים, ואפשר שלא, אבל אי אפשר שלא להתייחס אליה. עיר שיש בה הכל, ואני לא מתכוון לאפשרויות בילוי, אלא דווקא למגוון האנושי.
קצב השינוי במעברים בתוך ירושלים כל כך מהיר ותזזיתי שאין רגע דל, והפער בין האוכלוסיות גדול כל כך, לכאורה, מהותי כל כך, לכאורה, עד שאי אפשר להתעלם, לשקוע במשהו אחר, כי המראות שואבים אותך לתוכם, המציאות התרבותית, הביטחונית, האנושית פשוט סוערת מדי.
בתור מי שנולד בירושלים אני תמיד נרגש לחזור אליה ולפגוש שוב את הסערה האנושית שבה, ובימי חופשת החגים האחרונים הייתה לי עוד הזדמנות לחוות את השאון הזה, ולראות כמו תמיד מזווית נוספת את המרקם האנושי המרכיב את מציאות החיים באחת הערים המורכבות בעולם כולו.
מצד אחד כולם חיים ביחד, ובדרך כלל החיים גם תקינים. קשרי המסחר והחיים בכלל חזקים מכל מחלוקת (אשר היא מלאכותית ממילא, אם באמת חושבים על כך לעומק). ומאידך הרבה היסטוריה ומשקעים עמוקים, וגם שונות במרכיבים שונים באורח החיים, מבטיחים שהשונה ממשיך לבלוט ולנצח את הדומה, בירושלים, ובכל זאת אני חושב שרק לכאורה.
כבר בכניסה לירושלים, כביש 443 לוקח אותך בין גדרות השטחים הפלסטיניים. מחסומים של צה״ל, מגדלי שמירה ועמדות מבוטנות, חומת ההפרדה מפחידה יותר מיפה, ואני תמיד תוהה איך נראים החיים בצד השני ועצוב שלא סביר שאדע anytime soon, ותמיד מחפש אולי במקרה לראות את הגרפיטי של רוג׳ר ווטרס, אבל אף פעם לא מצאתי…
האזורים הלא בנויים מופרדים רק בגדר תלתלים המזכירה נשכחות בשחור לבן הרבה יותר מן החומה, ועושה לא טוב בנפש.
כאשר הדרך עוברת ובסמוך אליה איזורים מיושבים אפשר לראות עמודים בנויים במרחק עשרה-חמישה עשר מטרים אחד מן השני, לאורך חומת ההפרדה, ועל כל אחד מהם קבוצות לא נגמרות של מצלמות אבטחה המכוונות אל תוך השטח. כמות עצומה של מצלמות. אי אפשר לספור בכלל. מה בין תחביב הצילום שלי ובין זה, וכמות המצלמות האדירה הזו מעוררת בי חלחלה ולא תחושת נועם או ביטחון. אני מתאר לעצמי שאי שם באיזה חמ"ל יושבות חיילות שזה השירות הצבאי שלהן וצופות במסכים, מחכות למישהו הבא שיעשה את המשהו הבא ברוטינה הבלתי נגמרת של "משהויים" כאלו.
ואז בתוך העיר בליל של דתות ותרבויות, אחת אחרי השניה, חגיגה של שונות שבעיני יותר גרוטסקית מאשר הגיונית או מוצדקת. ערבים, ואז יהודים, חרדים ואז חילונים, תיירים בין לבין, פתאום נזירה ואולי כומר, נוצרים לפי הביגוד והצלבים ולך תדע מאיזה זרם בכנסייה. וכל קבוצה נראית שונה כל כך מן האחרות, ודומה שבמיוחד בירושלים לוקחים הזרמים השונים את השוני עד לקצה, כאילו מתחרים מי יהיה הבולט ביותר בשונותו. אבל למרות השוני הכל מעורבב, ואין לי מושג מה ההגדרה של כל מקום בו אני נמצא, מזרח העיר? מערב העיר? רובע נוצרי? שכונה חרדית? אפילו וייז התבלבל ולקח אותי באמצע החג לרחוב בר אילן… מישהו שכח לעדכן שפעם עוד הייתה מריבה ברחוב הזה, היום הוא פשוט סגור בשבת ובחג.
סיור קצר בעיר העתיקה האהובה עלי כל כך. צעדים ספורים בלבד מבדילים בין הרובע היהודי (בטוח?), לרובע המוסלמי (לא בטוח?) ולרובע הנוצרי (בטוח?). איפה הגבול? איפה אני עומד?
צליינים נוצרים תיירים מתחלפים בנוצרים מקומיים דוברי ערבית, נזירים חולפים ליד חרדים בדרכם לכותל. אפילו שני הבנים שלי השתלבו עם דמויות שהגיעו השד יודע מאיפה. ימינה בוויה דלורוזה זה הרובע המוסלמי, אבל שמאלה בין דוכני השוק איזור נוצרי מהחשובים בעולם כולו. על יד כנסיית הקבר בנו סוכה לקראת סוכות, הכל ביחד, אין באמת הפרדה, וגם לא צריך.
מעט אחר כך ממשיך בנסיעה מתוכננת לכיוון בר גיורא, בגוש עציון, הרי יהודה. הדרך עוברת דרך עוד מחסום של צה״ל ומישהו חשב שהכביש קרוב מדי לישובים לא ידידותיים, או פשוט שטחים שולטים על הכביש מסכנים את הנסיעה ובנה מחסום הגנה על הכביש, סכך בטון, שגורם לו להיראות כמו דרך מסומנת בתוך הגטו, או שטח הכלה, או גם וגם. ואז שלט: ״ישראלי- אם הגעת לכאן טעית. הנסיעה בכביש זה מסכנת את חייך ומהווה עבירה פלילית״. רגע, חשבתי שזו ישראל. מסתבר שזו אכן ישראל, ואלו שטחים פלסטיניים, והכל ביחד, הכבישים יוצאים מאותה צומת, שמאלה אין בעיה, ימינה לוחיות זיהוי פלסטיניות. קל מדי לטעות, אינני יודע אם בהמשך יש מחסום שמתקן טעויות של כאלו שהתבלבלו, אבל אני חושב לעצמי – כמה עצוב שזו המציאות שלנו, שלא הצלחנו לשנות כל כך הרבה שנים. נסיעה קצרה כל כך מחוץ לירושלים, אני לא יודע אם בכלל יצאתי מירושלים, והדרך מסכנת את חיי. כתוב בשלט, זו לא פוביה של תל אביבים.
אני מודה שיש מתח בנסיעה כזו. כותבים לך שהאיזור מסוכן, וייז מראה מימין, ומשמאל, שמות של מקומות שמוכרים לך מהפיגוע ב-2002, מהרצח ב-2007, מהחטיפה, מהמהומות, מהעימותים בחדשות כל שבועיים, מהלינץ׳, מהמילואימניקים שחזרו וסיפרו. אז בטח שיש מתח. אבל הנוף כל כך יפה.
ופתאום כתוב בשלט: ״סוסון ים״, דופקים בדלת ובפנים אורלי, אשתו של זאב דוניה, יינן היקב ומי שאין בקבוק שיוצא לשיווק שלא עבר תחת ידיו, וזאב, ושניהם מקבלים את פנינו לביקור המתוכנן. לוחצים ידיים ומתיישבים לשמוע סיפורים על יין ולטעום מכל הזנים וכל הצבעים. רגע, לנשום, לשכוח מהמחסומים ומסכנת החיים. רגע! אין רגע. ואולי נכון יותר ככה, אלו החיים עצמם.
ויושבת שם עוד משפחה, אמריקאים, הבחור איני יודע מהיכן והבחורה מצפון קרוליינה. אז מדברים באנגלית כדי שכולם יבינו, ואורלי מספרת על זן הזינפנדל, שפחות מקובל בישראל והאמריקאית אומרת שבקליפורניה שותים המון זינפנדל, שם, בארץ היין. ואורלי מחייכת ומהנהנת שכן, נכון, ככה זה שם. ואני מדמיין לעצמי את הסרט sideways, עם הגפנים האין סופיים, וכבישים בלתי נגמרים בלי שלט סכנת חיים, ושוקע לתוך כוס רחבה, שואף את הארומה ושותה עוד לגימה מהזינפנדל.
עוברת בי מחשבה – בכל אחד מריכוזי האוכלוסייה השונים כל כך במרחב ירושלים יש יקב קטן מנותק מהמציאות החיצונית, בכל מקום הוא אחר, לפעמים זה מוסך, או בית קפה, או קיוסק, או מאפייה, או בית מלאכה קטן, או בית עסק אחר המאפשר לבעליו לחלום, ולחיות. כי כולנו הרי דומים בסופו של דבר ורוצים את אותו הדבר – קיום בכבוד וברווחה, ובשלב מתקדם יותר מימוש עצמי, אהבה, דברים רומנטיים משהו, פנטסטיים. כן, באמת, בהינתן השלבים בקיום האנושי כולם יגיעו לרצות את אותו דבר.
הבציר חלש השנה, אורלי עונה לשאלתי, ופניה מרצינים. גם בשל פטרייה שהרגה חלק גדול מהייבול, וגם בשל הבשלה מוקדמת מאד, גם ביקבים אחרים, ואף אחד לא באמת יודע למה. זה מטריד מאד, זה יקשה עליהם כמובן כאשר היין יגיע לפרקו, והם יצטרכו להתמודד עם זה, איכשהו, בבוא הזמן. אבל בינתיים, היא ממלמלת תפילה קטנה ולוגמת בעצמה, בואו נשתה עוד קצת, לחיים!
אסקפיזם, חשבתי לעצמי, אין כנראה דרך אחרת. אני לא מניח שזה שונה אצל אף אחד.
