בית. האם זה מקום? האם אדם? אולי שילוב בין השניים? אם יעזוב האדם את הבית, האם עדיין יהיה זה בית? חג סוכות מזמין את האדם והאישה היהודים לצאת לשבוע מביתם, לאכול, לישון ולהתפלל תחת סוכה. שינוי כזה בשגרת היומיום לא יכול שלא להעלות את השאלה – מהו בית עבורי? לכן אני ממליצה גם לאלה בינינו שאינם שומרי מצוות על פי ההלכה, להיענות להזמנה זו ולבדוק – מהו בית בשבילי? מה מהווה הבית הספציפי שלי עבורי, ממש היום? יהא ביתי אדם, מספר בריות, או מקום.

לאחר מספר שנים במערכת יחסים עם אור, הבנתי שאני לא רוצה שנבנה ביחד בית. לכן נפרדנו. מאז שכך התחוור לי, אני כבר לא בטוחה שאני רוצה בית עם מישהו בכלל.  לעתים חושבת לילית לעצמה, כי אולי אנשים גרים בבית ביחד רק בשביל שיהיה אפשר לגדל ילדים. ואולי מפחד הבדידות? האם באמת כל אלה החולקים בית רוצים בכך? כשאור ואני התחלנו לדבר על ילדים עלה בי מחנק. אני לא יודעת אם זה בגלל הקשר עצמו, או המומנטום שבו הייתי, שגם אם ג'וני דפ בכבודו ובעצמו היה מציע לי לעשות ילדים הייתי מסרבת.

והיה ואם אני רוצה או ארצה בית. למה לבנות בית דווקא עם גבר? רק בגלל שאני לא לסבית? הרעיון שבשנים הקרובות הרבות הבאות אחיה בבית עם גבר, עם או בלי ילדים, אינה מושכת אותי, ואף מעלה בי חשש. מצד שני – רבות (מההטרוסקסואליות שבנינו) עושות את זה, או כך לפחות אומרים. האם משהו לא בסדר איתי?

היי גבר, יש דבר שרציתי שתדע.
כשאני ואתה נפגשים בבית, עומדת בינינו כל מערכת היחסים שבין נשים וגברים משחר ההיסטוריה האנושית. אתה וחבריך אנסתם את אחיותיי ואותי. בגדתם בי, השארתם אותי מנושלת מרכוש, כלאתם את המיניות שלי, בעלתם אותי והפכתם אותי לרכושכם, לחלק מ'צאנכם ואמתכם'. הרגתם, ועודכם הורגים אותי ואת אחיותי, מסיבות שונות ומשונות מ"רקע רומנטי" ועד "כבוד המשפחה". המצאתם ועודכם ממציאים סדרים תרבותיים בלתי נתפסים כדי שתוכלו להשתמש בנו כדי לצבור כוח ו"כבוד".

אחיותי ואני, ושושלת הנשים שעומדת מאחורינו, יודעות שאתם הורגים אחד את השני לכאורה או שלא לכאורה גם כדי "לשמור עלינו ועל הילדים". לא אחת אף שלחנו אתכם למלחמה, ועודנו. אנו מעריכות את ההקרבה שלכם למעננו. הייתי רוצה שתדעו שזה לא הכרחי. שאפשר גם עם פחות כוח. אחיותי ואני לוקחות אתכם לעיתים כמובן מאליו, מצפות מכם להיות תמיד חזקים ולא להישבר. לא רואות אתכם בחולשתכם וכאבכם. סלחו לנו, לא קל לנו לראות גבר פגיע. אני מודה. אני אוהבת להישען עליכם, עליך. לפעמים אני רוצה אותך כמו סלע. פעמים רבות זלזלתי בגבר שאיתי ולא הערכתי את האהבה והנתינה שהרעיף עלי. לא הייתי גלויה ביחס לרגשותיי, האשמתי וכעסתי. סלחו לי שלא ראיתי אתכם.

עם כל הכאב והטרגיות שבמערכת היחסים ההיסטורית, עדיין מקימים גברים ונשים בתים ביחד. כנראה שיש משהו שמושך אותנו זו לזה, זה לזו. יתכן שבתוך כל האלימות הזאת יש אפשרות לרכות, עדינות ואהבה ביחסים בינינו. כותב יפה יונתן גפן בספר השירים "התפרדויות":

לִֹשְכַּב בְּמִטָה צְחֹרָה בְּלֵיל חֹרֶף קַר
מִתַּחַת לַשְּמִיכָה בְּתַחְתּוֹנִים גְּדוֹלִים מִדַּי
מִשְקְפֵי קְרִיאָה עַל עֵינַי
לְהַדְלִיק אוֹר קָטָן וְלִקְרֹא סֵפֶר שׁמִזְמַן
רָצִיתִי לֶאֱהֹב
הִיא תַּנִּיחַ אֶת רֹאשָהּ עַל כְּתֵפִי שְׂעָרָהּ הָרַךְ
יְחַמֵּם אֶת צַוָארִי כְּשֶהִיא תִּרָדֵם בִּנְחִירוֹת
קַלּוֹת וַאֲנִי אֲלַטֵּף אֶת גַּבָּהּ וְאֶת חֲלוֹמוֹתֶיהָ
טִפַּת רֹק תִּפֹּל מִשְֹּפָתֶיהָ לְאֵגֶל
טַל מֹֻשְלָם עַל דֶּשֶֹא חָזִי וְהִיא
תְּחַיֵּךְ בִּשְׁנָתָהּ וְהִנֵּה גַּם עֵינַי
הוֹלְכוּת וְנֶעֱצָמוֹת
לְכַבּוֹת אֶת הַאוֹר הַקָּטָן וְלִשְׁמֹעַ אֶת תִּקְתּוּק לִבָּה
בָּאֲפֵלָה הוֹלֵךְ וְנִבְלָע בְּהַלְמוּת לִבִּי
וְכָךְ לְהֵרָדֵם
בְּרֶחֶם הַגֶּשֶׁם וּבֹּשֶֹם הַיָרֹק הַנִּרְטָב
וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁגַּם בָּרֶקַע יִתְנַגֵּן פְּסַנְתֵּר בְּלַחַן
שֶׁל וַאלְס מֻכָּר וְרָחוֹק
אֲפִלוּ שׁוֹפֶּן

אי שם בפורטוגל שוכן כפר שלום ושמו תמרה (Tamera). הפרויקט הגדול של תמרה הוא להוות מעבדה של יחסים ששאלת המחקר שלה היא: "כיצד בני אדם יכולים לחיות ביחד ללא אלימות?". אולי כדאי שתהיה זו שאלה למחקר בכל בית, בכל יחסים, בכל קהילה. כי אהבה יפה וטובה יכולה לצמוח בין גבר ואשה, על אף ההיסטוריה העקובה מדם השוכנת בינינו, ממש כאן במיטה הזאת.

לנץ ולי הייתה שיחה כזאת כבדה שבה הוא שאל אותי כמה גברים וכמה נשים אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור כדי לבחור אחד בשנייה. יש שאומרים שיש אדם אחד שאיתו אתה רוקד את המחול הגדול של חייך. אולי זה נכון, אולי לא. אמא שלי הייתה אומרת על זה, כתבתי את זה כבר פה, שלא מצאתי עדיין את "האחד". נץ רוצה לבנות איתי בית, כך הוא אומר. לדעתו החיים מסתובבים ונבנים סביב מערכת יחסים יסודית. גם אם נכון הדבר, אני מפחדת לבנות בית במסגרת של זוגיות כי אני חרדה לחופש שלי. חוששת לקשור את חיי עם גבר אחד, מקסים ככל שיהיה. ואולי אני מפחדת להתמסר לאנשים בכלל. מפני שזה כך, נראה שאני גורמת לנץ כאב בזמן האחרון.

ניתן לבנות סוגים שונים של בית, יהא זה בית פיזי או מערכת יחסים שהיא בית. אפשר לקנות ולקחת משכנתא ל-30 שנה, אפשר לקחת מן המוכן או לעצב לבד, אפשר לשכור, ואפשר לבנות סוכה, במיוחד השבוע. השיר המוכר "שיר אהבה בדואי" (שנכתב לא על ידי בדואי אלא על ידי איציק ויינגרטן) מתאר את הדינמיקה בין אהובים שרוח הנדודים מחבלת באהבתם, המשולה לאוהל במדבר:

צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל

הו הו… קול קורא לנדוד לנדוד

וכשפרצו השיטפונות שכח את כל מה שהבטיח
אל הצלילים של החליל הושיט ידיים בסופה
במחול טירוף בקני הסוף נסחף שיכור כמו חול ברוח
גם הסלעים פרשו כנפיים כמו אנפה

וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה

מעניין מה היו מילות השיר אילו היו זוג האוהבים הבדואים מחזיקים בית ומשכנתא. אולי כך:

יש את מה שרצית שאהיה
ויש מה שרציתי שתהיי
ויש בינינו בית
ולא נכנס מספיק אור

על הדלת כתבנו כאן גרים
וחיכינו לאושר
וקנינו כמה דברים
שהרווחנו ביושר

והבטחנו בלילות הקרים
ושכחנו בבוקר
אין הנחות בחיים
שילמנו ביוקר

ויש את מה שרצית שאהיה
ויש מה שרציתי שתהי
ויש בינינו בית
ולא נכנס מספיק אור

ורצינו לשכב כמו זרים
ולברוח בחושך
בחלון עמדו שיכורים
ששרו על חופש

ויש מה שרציתי שתהי
ויש בינינו בית
ולא נכנס מספיק אור

חיים בסוכה מזמינים נדודים. ברור שיש תמיד את הסכנה שצד אחד ינדוד בעוד הצד השני אוחז במוט האוהל עד שנמאס לו. אבל היי – לפחות יש אור. האדון הבדואי "שכח את כל מה שהבטיח" (מעניין מה הבטיח), ואולי אלה אותן הבטחות שהבטיחו דודו טסה ואהובתו בלילות הקרים ושכחו בבוקר. הגברת המתינה עד שגם אותה "סופה נודדת סחפה" ואילו דודו ואהובתו נשארו בבית עם כל הציפיות, מחכים לקרן אור שאולי תבוא.
ומה עם ה"בוגד" שסיננה האהובה הבדואית אל אהובה הנודד והבוגד, הרומזת מי פה אשם בבלגאן? אולי מערכת יחסים פתוחה משולה לחיים בסוכה, מבחירה, עם כל הבלגאן.

אהבה
היי לי לסוכה
בלי חפצי ערך
בלי טלוויזיה
בלי קירות
אהבה
היי לי למקום בו אפשר לארח אושפיזין
היי לי למקום בו הרוח נושבת בין העלים
היי לי למקום אותו אנחנו בונים יחד ומפרקים ובונים ומפרקים
היי לי למקום עם קישוטים רכים זורחים

חיים בסוכת אהבה זה לא פיקניק. נץ או אני יכולים לעזוב כשנרצה. אבל האמת – זה נכון בכל מקרה. גם עם בית ומשכנתא. מעבר לפחד, שכבודו במקומו מונח, אנחנו מחוברים במקום עמוק שהוא הכאן והעכשיו, ואני מלאת הודיה על מה שקיים בינינו בהווה. נכון, יש אפשרות שסופה נודדת תנשוב, אבל זה לא אומר שאף אחד מאיתנו בוגד. אולי בחג סוכות זה, ניתן לכל הציפיות שלנו אחד מהשנייה למות, ונחליף את הציפייה בכנות. לא נצפה מהצד השני להשלים את כל מה שחסר לי בעצמי, או לאחוז חזק במוט האוהל. לא נצפה ממנה להיות הבית שלי כתחליף לבית שבתוכי, אלא שותף ושותפה למסע של אהבה.

אם אתם מזדהים עם הכתוב, אשמח אם תעניקו את המילים האלה כמתנת חג לאהוביכם ואהובותיכם, אלה שאתם חולקים אתם יחסים רומנטיים ומיניים ואלה שלא, המהווים עבורכם בית.