בקשו ממני להביא תמונה שלי ברזולוציה גבוהה לצורך פרסום של מיזם שאני לוקחת בו חלק.
במשך כמה ימים עברתי על כל ספריית התמונות המשפחתיות, מצאתי מלא תמונות מרגשות, כאלה שמעלות זכרונות מתוקים. תמונות שלי בהיריון מתקדם, תמונות שלי מחזיקה את אחד הילדים (בעיקר את הבכורה), באמת תמונות של החיים אבל פחות רלוונטיות לצרכים הנוכחיים.
אחרי שהבנתי שאני לא אצליח למצוא תמונה שאני אראה בה בגילי אבל ממש טוב, מתחוכמת מספיק אבל לא יותר מדי חננה, שתבליט את הצד היותר פוטוגני שלי אבל תשדר ספונטניות, החלטתי להפסיק ולחפש באלבומים הפרטיים ופשוט להיכנס לסטודיו של חבר ולהצטלם.
במשך שבוע תכננתי מה אני אלבש ומה אני אעשה בשיער. היתה חסרה לי חולצת טריקו שתתאים לצילומים אז רכשתי אחת, בד0רך גם קניתי נעלי סניקרס מגניבות בצבע צהוב למרות שהצלם אמר לי שלוש פעמים שהוא ייצלם אותי רק מהמותן ומעלה. לכל מקרה, שיהיה, חשבתי לעצמי.
קבענו בשישי בצהריים. זמן מצויין. אני אגיע ישר מהבית בלי לחץ של לו"ז ועבודה, אוכל לעשות פאן יום לפני, כי אם כבר אני עושה פאן פעם בשנתיים אז הוא נראה הכי טוב אחרי לילה. הילדים כבר יהיו אחרי ארוחת צהריים ממש רגע לפני החופש, נטולי לחץ של חוגים ומשימות לבית הספר. זמן מושלם.
כל השבוע עשיתי נסיונות שיער. אסוף, פזור, מרושל או מהודק. לאסוף עם קליפס או עם סיכות?
התייעצתי עם כל חברה שיצא לי לפגוש או לדבר איתה בימים האחרונים.
יום שישי הגיע ונסעתי עם שתי חברות לסטודיו של רן.
נכנסתי לסטודיו גוררת אחרי טרולי עמוס, מרגישה לפחות כמו דוגמנית הבית שמתחילה יום עבודה זוהר בדיוק עוד כמה דקות.
"מתחילים" רן הכריז, נעמד מאחורי המצלמה מרוכז כולו בתאורה ובכיווני החצובה.
הוא מתחיל לתקתק בקצב מסחרר, החברות שלי תופסות את עמדת הסטייליסטית והיועצת ומשחררות הוראות ואני מרגישה קצת מאובנת מולו.
לקח לי בערך 100 תמונות כדי להבין מה זה אומר "שחררי את שרירי הפנים". אני יודעת לשחרר את רצפת האגן, עשרות אם לא מאות ישיבות הנהלה של שעות על גבי שעות כיווצתי ושחררתי את רצפת האגן. אני יודעת לשחרר כתפיים (בזכות נטלי המורה המהממת לפילאטיס). אבל לשחרר את שרירי הפנים? מקסימום את הגבות. ומה עושים עם הידיים לעזאזל? הן מרגישות לי קצת מיותרות.
"תסתובבי עם הצד למצלמה ואז תפני אלי את הכתפיים, בלי האגן ורק קצת מהמותניים" רן מסביר תוך כדי תקתוק. אין לי מושג למה הוא מתכוון שהוא אומר תעמדי על הצד ואז תסובבי אלי רק את הכתפיים? אני מנסה ונראה לי שיוצא דיי מגוחך, הרי הכתפיים שלי מחוברת לחלק הגוף העליון, הן לא כל כך מצליחות להסתובב לבדן. אתם ידעתם שאפילו את הדוגמניות הכי מקצועניות בעולם לא מצלמים פרונט אלא בהטיה? רן סיפר לי, לא היה לי שמץ של מושג.
ככה עוד 100 תמונות עד שלאט לשאט אני מתחילה להשתחרר.
הוא ממשיך לחלק לי הוראות "מבט קצת מעלי", "יופי תמשיכי לחייך, לא חיוך רחב מדי", "תחייכי מהעיניים, פחות רצינות".
כמה מאות תמונות וגומרים. אני מתחילה להתעייף, כואב לי הגב, אני כבר לא מצליחה לזכור על איזה מהחיוכים הוא אומר ש"ככה בול, זה מקסים ואינטילגנטי", ורועדות לי הכתפיים, נתפסת לי מותן ימין.
בשלב מסויים אני אומרת לו "נראה לי שיש לנו את זה".
כולה תמונה אחת אני חושבת לעצמי, למה צריך מאות תמונות?
אני משחררת את הכתפיים, מעסה לעצמי את העורף, מבינה שגם אם מחר, אני יודעת שלא יקרה, אבל גם אם מחר חברת אופנה תציע לי להיות הפרזנטורית שלה אז אין סיכוי. ממש סבלתי מלעמוד שעתיים מול המצלמה. מעדיפה פי אלף להעביר שיעור משולש במתמטיקה לחבורת ה-י"ב שלי ולא לעמוד שעתיים מול המצלמה.
תוך כדי שאני מחליפה לבגדי החולין שלי אני שומעת את רן קורא לי מהחדר השני לבחור את עשר התמונות שאני הכי אוהבת. "סומכת עליך" אני אומרת לו וחושבת לעצמי שאין מצב שאני שורדת עוד דקה מול המחשב וצופה במאות פוזות שלי משחררת את הפנים ומותחת את הכתפיים.
אחרי שאני אורזת את עצמי חזרה לטרולי אני מרפרפת על עשר התמונות שרן בחר וחסרה לי אחת. אני מבקשת מרן יפה שיקליק עוד פעם אחת כדי שתהיה לי תמונה שמשקפת על אמת את מה שאני מרגישה. קליק אחד. יש לנו את זה.
