אוי איזה סרט, איזה סרט! עשה לי את השבוע ואני מצטער שאני כותב עליו קצת באיחור. אבל, מי שצפה יוכל לחלוק אתי את החוויה המסעירה של הסרט ומי שלא, שילך – מבטיח לו חוויה קולנועית חזקה מאוד מאוד.
בקיצור על מה מדבר הסרט: בחברות שמרניות/דתיות עניין "טוהר" המשפחה וכבוד המשפחה (לפי קנה המידה של החברה שלהם, כמובן) הוא ערך עליון. חיים ומוות, מוכנים להרוג, במקרה הטוב להחרים את ה"חוטאים" – איזה בושה למשפחה! במקרה הטוב זה שמירה על מרחק נגיעה אצל הכיפות הסרוגות ואחיהם החרדים, במקרה של הצלבנים שיצאו לשחרר את ירושלים זו הייתה חגורת הברזל שעטפה את חלציה של האישה פן ייצא לה להתחרמן חלילה. בחברה החרדית שלנו, אוי ואבוי לנערה שתסרור חלילה. הלך עליה ועל המשפחה שכווווווולה לא תהיה ראויה לשידוך בעתיד, שלא לדבר על אלה הפוזלים לעבר החברה החילונית – אלה היוצאים בשאלה, לא יעזו לעבור את מפתן דלת המשפחה עד עולמי עד.
גם בקרב הינדים ומוסלמים קיצוניים נודעו מקרים של פגיעה באנשים (ובעיקר נשים) שפגעו בכבוד המשפחה ומה נגיד על ציווי התנ"ך שלנו בנוגע לגורל הנואפות, האם בנט כבר הכניס את זה לתוכניות הלימוד? אם לא, שיכניס! ושכני שרצח את בתו לפני חמישים שנה כי לא נענתה לדרישתו להתחתן כרצונו-רצח בשם כבוד האב שגבריותו הושפלה "מה יגידו השכנים?". וזוהי בדיוק הסוגיה של היצירה הנפלאה של איראם האק שכתבה, ביימה, והפיקה את היצירה המוניומנטלית שלפניכם. יוצרת נורווגית ממוצא פקיסטני בעלת אומץ לב ויושרה בלתי רגילה ותכף נבין מדוע אני משבח גם את יושרתה.
הסיפור מתאר את חייה של נישה, נערה נורווגית רגילה שהוריה מהגרים פקיסטנים אשר הגיעו זה לא מכבר לנורווגיה. משפחה רגילה, שחשוב לה שילדיה ילמדו (לימודי ליבה אפרופו, כדי להיות רופאים), אבל יותר חשוב לה מה יגידו השכנים ובני הקהילה כאשר האב תופס לגמרי במקרה את בתו עם מתגפפת בחדרה בן זוגה, נער נורווגי (אפילו לא מתנשקת עדיין…). האב והאם חשים מושפלים, הגברים משפיעים על האב להעניש את הבת, לקוחות מדירים את רגליהם מחנות המשפחה, והעונש של נישה ששולחים אותה לאיסלמבאד בפקיסטן על מנת ש"תתחנך" שם לצניעות האסלם, אבל בעיקר תהיה משרתת של הנשים הבוגרות בהכנות האינסופיות של האוכל (האקזוטי כל כך בעינינו המערביים).
מכאן מתחילות תלאותיה של הנערה, שגם כאן חלים עליה איסורי ההתאהבות בבחור מצודד המחזר אחריה במרץ. בהתאכזרות על מפגש תמים עם הבחור משתתפת לא רק המשפחה הפקיסטנית המאמצת, אלא גם המשטרה המושחתת, המתאכזרת בסצנה בלתי נשכחת בזוג האומלל ועוד רוצה דמי לא ייחרץ על מעשים שלא נעשו. וכך מתגלגל גורל הנערה כשהמשפחה מנסה להרחיק את "הסוררת" מקצה אחד של העולם לקצה השני.
עוצמתו של הסרט, בבניית דמותה של נישה (מריה מוזדה במשחק מרשים ומדויק). אין היא מתמרדת כמעט לאורך הסרט. יש כאן ניגוד חכם שיוצרת הבמאית: מחד, הצופה חש את המרידה השותקת המפעמת בנפשה, את חוסר הרצון לחיות ללא אהבה ומאידך, ברמת המעשה אין היא מתמרדת. היא גם אוהבת את המשפחה ואינה מוכנה לפגוע בה. אדרבא, ציוויי החברה מכריח אותה להיות צייתנית. ניגוד זה יוצר מתח דרמטי ומוסיף אמינות לסרט שאינו גולש לקיטש אבל גם לא בונה דמות הירואית, בדומה לסרטים המאפיינים את הגל החדש של הקולנוע ההוליוודי, בו הדמויות הופכות לרמבו נשי. נישה היא גיבורה בעל כורחה. סרט שבדרך כלל היית מתעצבן בו עליה בשל הפסיביות שלה (כביכול), אבל אתה אוהב אותה כי היא אדם אוהב שרוצה לאהוב – זה הכול.
ודוק, הבמאית מאשימה את נשות המשפחה, אפילו יותר מהגברים הפטריאכלים. הנשים הופכות בעצמן לפטריאכליות אכזריות שכל מה שחשוב להן זה "מה יגידו". אם הבמאית מבינה את האבות, הרי שהנשים בסרט הן מקהלת עידוד צווחנית לערכים המעוותים, רודות בנערות האומללות, קושרות אותן למטבח, מנסות לקשור את בנותיהן במיני שידוכים לא רצויים. לכן הקשר של הגיבורה חזק יותר עם האב אותו מגלם אדיל חוסיין המצויין, כי היא מבינה בתבונתה שהוא אוהב אותה –רק שאינו יודע כיצד לפתור את הדילמות בתוכו.
אפילו ברגע רצחני בנוסח אותלו (לא לדאוג צופים יקרים, לא יהיו כאן ספויילרים). הגיבורה יודעת שהאב קרוע בין המסורת הדכאנית לבין אהבתו לבתו, התחושה שעולמו מתמוטט עליו בן רגע. עבורי, היוצרת אירם האק היא הבמאית האישה הכי אמיצה אחרי לנה וורטמולר (פיתוייה של מימי) משום שהיא אינה מצייתת ומחניפה למוסכמות, לא לשוביניסטיות ולא לפמיניסטיות, היא הולכת עם האמיתות שלה. מזלה שיש לה מכמנים של כשרון.
התסריט והעריכה החכמה מוסיפים איכויות לסרט, במיוחד באקספוזיציה המספרת באמצעים חסכניים את הרקע השסוע של עולם הגיבורים בין חברה מערבית לבין עולמה של נישה כמו גם שתי השפות המככבות בסרט: האורדו והנורווגית.
אנא שימו לב לדבר בולט בסרט שיוכל לספר משהו על אוזלת החברה הישראלית: בולטים יתרונותיה של חברת הרווחה הנורווגית מול החברה הישראלית בה "אין תקציבים" לשמירה על נשים ועל החלשים חסרי ההגנה. מוסדות הרווחה הנורווגים עושים את כל המאמצים לגונן על נישה, גיבורת הסרט, בין אם במקלט מרווח המיועד לנשים מוכות, בין אם בשיחות של עובדים סוציאליים עם המשפחה הגרעינית ומעמידים אותה על חומרת מעשיה, ובין אם היכולת של העובדות הסוציאליות לחשוף את "השקרים הלבנים" בה משתמשת הגיבורה על מנת לשמור על מרקם המשפחה.
אצלנו בישראל ישנן מאתיים אלף נשים מוכות. אין מקום במקלטים. נשים מועלות באש על ידי בעלים מוטרפים (אני מדבר מתוך ניסיון בסרט תעודה שיצרתי במקלט נשים מכות ב-1998, האחרון שנעשה עד כה בישראל בנושא זה, הייתם מאמינים?!). למעט נשים צדיקות המחבקות אותן ומתנדבות לסייע. אין תקציבים בישראל לאכלס את רובן במקלטים. מי יתננו נורווגיה. רגע… ונשים וגברים חרדים הנוטשים בתים דכאניים ומנושלים ממשפחותיהם מחרדה "מה יגידו כולם" זוכים לתמיכה מהציבור החילוני? קדחת! "כל כבודה בת מלך פנימה"- עד שהיא מעיזה.
