עבור החילונים קיום חלק ממצוות החגים, בפרט המנהגים המוחצנים יותר, הוא חלק משמירת הקשר, גם אם הרופף, עם המסורת היהודית, ועיקר חשיבותם בהרכשת הקשר הזה לדור הצעיר, שנולד וגדל לתוך עולם חילוני ומנותק מעברו היהודי, על רבדיו השונים.
בני הדור הראשון והשני לקום המדינה נולדו בדרך כלל למשפחות עם רקע דתי כזה או אחר. הם ראו בעיניים את המנהגים. הם עדיין זוכרים, אבל הצעירים יותר, בוודאי ילידי שנות ה-2000, יש ביניהם רבים שלא בטוח שמכירים כלל וככלל את העולם היהודי ובוודאי שלא את מאפייניו. הדתיים והחרדים, ובכלל כל מי ששונה מן החילונים הצעירים מתוייג פשוט כ״אחר״, ומן האחר הזה מתפתחים פחדים, ריחוק וניתוק.
בתוך המסגרת הזו בדיוק אני שמח על מסעות וביקורים עם הילדים במקומות שונים מהרגיל. כפרים, מושבים, יהודים, ערבים, נוצרים – שיראו את כל המגוון. במסגרת זו לקחתי את שני ילדי הגדולים (בת 10 ובן 7) גם לסיור סוכות בשכונות מאה שערים ובנחלאות. אני אוהב את מאה שערים ותמיד שמח לסייר בה. הסמטאות הישנות, המראה הזר כל כך של השכונה המיוחדת, תמיד מושכים אותי. אבל דווקא הסיור בנחלאות היה מסקרן יותר הפעם, אולי כי חשבתי לעצמי כל העת מה רואים הילדים המבקרים במקומות האלו בפעם הראשונה, וכי נחלאות מגוונת יותר, ויש בה הכל מכל, שכונה מעורבת. סטודנטים צעירים, חילונים, דתיים לשעבר, דתיים ״לייט״, כיפות סרוגות, כיפות שחורות בטישרט, וגם ריכוזים חרדיים – כולם חיים ביחד.
אפשר לשתות בירה עם חרדים בנחלאות, ולדבר כאן על סוגיות בגמרא עם חילונים, להסתובב בסימטאות היפות שעות ולא לשבוע, וכל פעם מחדש לראות טיפוסים מעניינים, משונים, מוגדרים יותר או פחות. קצת פלורנטין בטוויסט ירושלמי.
באיזור בתי מונקטש, איזור חרדי, ראיתי סוכה שמצאה חן בעיני ומשכתי את הילדים להתקרב ולראות. הם התביישו. אני הולך צעד לכיוון הסוכה והם בורחים שניים אחורה. חוש הכבוד למרחב הפרטי עבד אצלם שעות נוספות, אולי סתם ביישנות וגם החשש מן האחר, שאצלי הדליק את הנורה האומרת: "בזה יש לטפל".
משכתי יותר חזק. גם ההתנגדות שלהם גברה.
למזלי, מתוך הסוכה יצא בחור חרדי צעיר שהבחין במתרחש וביקש שניכנס. הפעם הילדים לא נסוגו, ולהזמנה ישירה גם לא סירבו.
נכנסנו אל הסוכה, ראינו את המיטות, כלי הבית, מקום ערוך ללינה וחיים שוטפים. על יד שולחן ישבו עוד כמה אנשים, אחד מהם, מבוגר יותר, קרא בספר, אולי התפלל. על דפנות הסוכה יצירות אומנות וקישוטים עליהם עמלו בני המשפחה. הילדים ראו כמה נחמד בתוך הסוכה, וכמה לוקחים אותה כאן ברצינות. הילדים היו קצת בהלם, ואני קצת מאושר.
"ישנו פה בצהריים", אמר המבוגר, "אני מצטער שקצת לא מסודר".
"זה לגמרי בסדר", אמרתי בחיוך, "ככה זה בבית, אין מה להתנצל".
הסברתי לילדים שלפי המנהג ישנים בסוכה, והבחור הצעיר שהכניס אותנו אמר: "עכשיו לפחות יש גם מזגן", והצביע על מאוורר נייד שפעל שם. "ביום טוב לא יכולנו להפעיל אותו", רמז לכך שביום החג המאוורר לא פעל, והיה חם וקשה לשהות שם.
אחר כך הכניסו אותנו גם אל תוך הבית הסמוך, שם המולה גדולה, הנשים עמלות על בישולים והגברים מתרוצצים בין החדרים, איש איש וסיבותיו. אני סיפרתי לאחד מהם שבכלל נולדתי בירושלים, וכולנו צחקנו על כך שלא משנה איפה גרים, ירושלים תמיד נשארת סוג של בית.
"אני נולדתי ממש כאן", הוא השיב, "ואני בתלפיות", סיפרתי.
"אפשר לצאת מירושלים", סיכם הבחור, "אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהבנאדם…"
"הבית בן 120 שנים!" סיפרו לנו הנשים בגאווה. האבנים מקוריות, קצת שופצו וחודשו אבל שום דבר, בגדול, לא השתנה כאן 120 שנים. שאלתי מי בנה פה לפני 120 שנים והסבירו שיהודים יוצאי מזרח אירופה שבאו עם כסף כבר אז בנו כאן.
ואני חשבתי לעצמי – 120 שנים הכל כאן פחות או יותר אותו דבר, במלחמות, בצנע, ברעב, בעוני, בשלג, בחום.
ועכשיו אנחנו כאן, הילדים ואני, והם רואים שאפשר להיכנס אצל זרים, אפשר לחייך ולומר חג שמח ולקבל בחזרה חיוך והכנסת אורחים, אפשר לפתוח את הלב, ואת הראש, ולהכיר שהחבר׳ה לבושים אחרת, המנהגים שלהם שונים, הם מאמינים בדברים שונים, אבל בינם ובינינו רב הדומה על השונה. ואת זה אפשר לראות רק כאשר יושבים יחד בסוכה ומדברים.
אולי בפעם הבאה כשנשמע בתקשורת על עימותים בין חילונים לחרדים, ועל חרדים שעשו כך וכך, נזכור גם את הביקור המקרי הזה בסוכה במונקטש, ונזכור שיש גם חילונים שעושים כך וכך, ויש גם חילונים שלא נעים לשהות במחיצתם, ומאידך יש חילונים, וגם חרדים, אחרים, נעימים יותר לזולת ודומים זה לזה בערכי היסוד שלהם.
יש ויש, בקיצור, לא רק מה שמספרים עליו והגיע לחדשות.
