הטור הזה נכתב הפעם מרחוק-רחוק, מדירה על שפת הנהר בליובליאנה, בירת סלובניה. הגעתי לכאן בעקבות המוזיקה, הופעה של דמיאן רייס האחד והיחיד אבל לא עליו אכתוב. השבוע חשבתי לכתוב כמה מילים על שיר עליו שמעתי לראשונה היום – ההמנון הרשמי של מדינת סלובניה ומחשבות שעלו בי בעקבות השיר המעניין הזה.

אז ככה, זְדְרַאוְולִיצָה (Zdravljica) פירושו בסלובנית "הרמת כוסית" ואכן ההמנון הרשמי של המדינה – בשונה מרוב ההמנונים בעולם – הוא שיר מאוד שמח!
הסלובנים נוהגים כבר דורות לשיר אותו בקולי קולות באירועים חברתיים, בפאבים ובעצם בכל מקום. השם שלו בנוסף לעובדה שלרוב הסלובנים יש כרם משפחתי והם מייצרים יין לשימוש ביתי מייצר ביחד שיר שיכורים אולטימטיבי. הוא מורכב משבעה בתים שעל פי חוק מדינה יש לשיר את כולם, מהראשון ועד האחרון, אך בפועל כולם שרים רק את הבית האחרון שהוא גם זה שהתגלגל להיות המנון המדינה:
"ברכת האל על האומות כולן / ששואפות ועמלות למען אותו יום בהיר / שבו על בתי העולם לא יעיבו מלחמה ומדון / למען אלה הכמהים שכל בני האדם החופשיים לעולם לא יהיו אויבים / כי אם שכנים יהיו".

מילות ההמנון הסלובני

השיר מלא-התקווה הזה נכתב ב-1844 על ידי נתין האימפריה האוסטרו-הונגרית אדם סלובני אנונימי בשם פרנצה פרשרן.
בימי כתיבת השיר שלימים יהפוך להמנון הרשמי של בני עמו פרשרן היה עו"ד בינוני בעל חיבה יתרה לאלכוהול.
הוא כתב הרבה למגירה וספר השירים היחיד שהוציא בחייו נמכר ב-30 עותקים בלבד. הוא נפטר כמה שנים בשנת 1849. באותם הימים התגלו ניצני הלאומיות באירופה ומהומות רבו פרצו לשם דרישת עצמאות ואוטונומיה של עמים שונים. גם העם הסלובני הרים ראשו בימים ההם שזכו לכינוי הרומנטי "אביב העמים". לאחר מותו של פרשרן שירתו התגלתה במלוא עוצמתה – שירים רומנטיים כיאה לתקופה אך לצידם גם שירים פוליטיים ומהפכניים. עם השנים שיריו של פרשרן הפכו לנכס צאן ברזל ומעמדם רק הלך וגבר. פרנצה פרשרן נחשב כיום למשורר הלאומי של סלובניה.

החלטתי לכתוב על ההמנון של סלובניה כי משהו בסיפור שמאחורי השיר נגע בי. המדריך בסיור היום סיפר שהוא אוהב את העובדה שהפסל המרכזי, בכיכר המרכזית של העיר המרכזית במדינה שלו הוא פסל של איש רוח ולא גנרל על סוס כמו ברוב הבירות האירופאיות. "אם היינו איזה אימפריה גדולה אז בטח המצב היה אחר.." הוא צחק והסביר שלעם הסלובני, שרוב ההיסטוריה שלו היה נתון לחסדו של שליט כזה או אחר, אין דבר יותר חשוב מהתרבות והרוח הייחודית שלו. לא יכלתי שלא לחשוב על העם שלנו, שגם אותו מה שהחזיק כל כך הרבה דורות היתה תרבות ורוח ייחודית.

מאוחר יותר, בעודי תוהה מה בין הרוח הסלובנית לרוח היהודית/ישראלית, יצא לי לפגוש במקרה לגמרי את רוברט וולטל. איש תאטרון, יהודי בן 60 לערך, שהקים מרכז תרבות יהודי בדיוק מול דירת ה-airbnb שלי בליובליאנה. המפגש הוליד שיחה מרתקת על העבר, ההווה והעתיד של יהודי סלובניה. אין הרבה מהם. היו כאלף לפני המלחמה. 587 מהם נרצחו בשואה. מהשורדים, שניים-שלושה דורות אח"כ רוברט מספר שנותרה קהילה קטנה, הולכת ומתמעטת, של פחות ממאה איש כיום. הוא באופן אישי אחד ממובילי הקהילה ועושה המון בשביל לכבד את העבר (למשל פרויקט הנצחה של אבני זיכרון לפני בתים של יהודים, בדומה לפרויקט המפורסם בברלין), להיות רלוונטי להווה (בתור שחקן ובמאי כנראה מוכר במדינה הקטנה בת שני מיליון התושבים הוא הצליח לארגן מפגשים עם נשיאי סלובניה השונים במטרה לתת הסברה פרו-ישראלית וכבר הסתכסך לא פעם עם פעילי BDS ועם מכחישי שואה) ומקדיש הרבה מזמנו לעתיד (פסטיבל סבלנות שנתי שהוא מרים, פרוייקטים חינוכיים שבו הוא מפגיש בני נוער עם לקחי השואה דרך הצגות) ועוד ועוד. האיש מלא כרימון וממש מעוררת השראה ההתלהבות בה הוא מדבר על הדברים שהוא עושה.

מרכז תרבות יהודי בליובליאנה, סלובניה. צילום: גיל פז

תוך כדי שיחתנו המקרית במרכז התרבות היהודי, נכנסו למקום זוג ישראלים עם בנם המתבגר. הם ראו את השלט ושאלו את רוברט, להפתעתי הגדולה, פשוט אם יש משהו לאכול. הוא אמר שלא, אבל יש מוזיאון על היהדות שהיתה פה, יש כל מיני מיזמים חברתיים שרצים ותאטרון. רוצים לשמוע? החבר'ה מארץ הקודש אפילו לא אמרו יפה תודה, הסתובבו ונעלמו כלעומת שבאו. אני הייתי בהלם. רוברט הרבה פחות. "זה נורמלי לגמרי" הוא אמר. "כל יום מגיעים אליי במקרה כמה ישראלים ורובם שואלים על אוכל. בהתחלה לא הבנתי מה קורה עם הישראלים הרעבים האלה עד שגיליתי שהם מזהים את מרכז התרבות בתור בית חב"ד מקומי, ובבתי חב"ד מחלקים ארוחות חינם." רוברט אמר את זה בחיוך אבל לי התחברו בנקודה הזאת המחשבות על ההמנון הסלובני, הרוח והייחודיות של העם שלהם ואובדן הרוח והייחודיות שלנו.

60,000 ישראלים הגיעו השנה לליובליאנה. מספר שיא. בודדים מתוכם ניגשו למרכז התרבות היהודי לא בשביל ארוחה חינם. כנראה שלאף אחד זה לא הסתדר בין הקרמשניט לשופינג. שיתפתי את רוברט במחשבותיי ובשביל המסמר האחרון הוא סיפר על אב ובנו ישראלים שביקרו ביום כיפור האחרון בעיר. הוא הזמין אותם לארוחה המפסקת במרכז התרבות (שהוא גם בית כנסת). הם צחקו לו בפנים ואמרו שהם לא יצאו מהארץ בכיפור בשביל לצום. גם לראות את המוזיאון כמובן לא הסתדר עם הזמנים.

האמת היא שגם אני לא צמתי על פי התקן בכיפור, ובעיניי ממש לא חייבים לנהוג על-פי האורתודוקסיה היהודית/ישראלית בשביל לחוש תחושות עמוקות ומשמעותיות כלפי הזהות שלנו. להתעניין בגורלם של יהודים ברחבי העולם, לחקור את המשמעות של היותך יהודי, להפגין סולידריות עם אדם יהודי בארץ רחוקה שמקדיש את חייו לתרבות יהודית – שגם אני חלק ממנה.

בסלובניה, דרך ההמנון הלאומי ופגישה מקרית עם בן עמי הגר במדינה רחוקה במרכז אירופה, גיליתי עד כמה התרחקנו מעצמנו.