כמו חצב פורח לקראת הסתיו לעיניהם המשתאות של חובבי הטבע, ומיד נופל לתרדמה למשך שנה שלמה, כך גם פסטיבל חיפה הנערך בכיכר תרבות העיר, ברחבת האודיטוריום, מעייר את הכיכר מנמנומה הנהנתני במשך כל השנה, לקראת רוחות הסתיו המקדימות בכרמל כבר בסוכות, וכיכר העיר הריקה מתמלאת בערב סוכות בהמוני משוטטי רגלי הבאים למפגשים כמו אחים אבודים שלא התראו מזה זמן רב, להתראות אחד עם השני, כראוי לכל כיכר עיר בעולם – מעשה יומיומי בו הסמטאות מנקזות בני אדם אל המרכז, כמו יהודים דתיים המבקרים פעמיים ביום בבית הכנסת.
והרי זה מעשה חיפאי פלאי, שמאז ימי אבא חושי ראש העיר המיתולוגי של חיפה שייבא שחקנים, במאים ומשוררים לעיר ואחר כך תיאטרון חיפה המשיך בגאון את המסורת של יצירה מקורית, לא הצטיינה חיפה בעשרים שנה האחרונות ביצירה תרבותית מקורית.
וגן "מניה שוחט", המשמש בכל השנה לזקני העיר לחמם את עצמותיהם בשמש, הופך בבת אחת למרכז מופעים של רוקיסטים והקרנת סרטים שלא זכו להתקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל
החיפאי האותנתי, הוא כרמליסט מטבעו. כל הניסיונות בעבר לעורר את טיילת בת גלים המרהיבה שזכתה לעדנה קצרה כמו החצב בטרם נבלה. ואם תאמרו שהעיר התחתית התעוררה, הרי שלחובב פאבים כמוני העיר התחתית תמיד הייתה ערה, ואם היא התפתחה הרי זה בזכות בני העלייה הרוסית ויושבי הארץ הקדמונים הערבים הממלאים את הפאבים. חברי הכרמלסטים הבורגנים באים לרחרח קצת בעיר התחתית פאר היצירה הארכיטקטונית של המנדט הבריטי ובוני ואדי ניסנס, לצפות פה ושם בחזיון אורקולי מטעם העירייה מלווה במוסיקה צורמנית של עומר אדם, וימהרו למחרת היום לטוס לפאריז או ברלין.
ואילו מרכז פסטיבל הסרטים, כיכר האודיטוריום, הכך ייעשה למקום מפואר שכזה שבמשך כל השנה בולט בשממונו? כי אם ברחבת סינמטק תל אביב, הכיכר התרבותית של תל אביב נראה צעירים המגיעים ככה סתם, או בשעת חצות לצפות בלהקה שוליים, הרי האודיטוריום הוא בבחינת אולמות מופעים להשכרה. וכמה חבל, כי בזמנו, אותה כיכר ממש שימשה, אך לפני כעשרים וחמש שנה, לבני הנעורים החיפאים למלא אותה בג'ינסים קרועים וגיטרות, מנפסים לתיאבון שאכטות ללא מורא המשטרה. כאן בכיכר הזאת הגיע המשורר הדגול עודד פלד עם בקבוק הגולדסטאר שלו וכמה מחבריו, וכאן רקם עודד פלד את שיריו הנהדרים ביניהם "קדיש" האלמותי. ובבית הקפה/פאב ברחבה יבשו בחברותא מיטב אומני חיפה, המשוררים נתן זך, יעקוב אורלנד, סמי מיכאל, אמיל חביבי, סיהאם דאוד, והפריחו את התרבות הישראלית, מי יודע אם "איך זה שכוכב אחד נולד"- לא נולד כאן, אבל אבוי! מאותו בית קפה/פאב סולקו לאחר כבוד הבירות וכוסות היין והתמלאו בשולחנות וכסאות משרדיים של פקידי אתו"ס (ראשי תיבות של החברה לתרבות לספורט ועוד משהו,) ובמקום בית הספר לתיאטרון ובית ספר למחול של קאי לוטמן שפיזרו ברחבי הארץ שחקנים רקדנים ובמאים מהוללים יושבים פנסיונריה הבורגנים של חיפה ומשחקים ברידג'.
וגם פרנסי הפסטיבל מקבלים זריקת מרץ חצבית גאה לקראת פסטיבל הסרטים, כמו מתפללים חילוניים חד-שנתיים בתפילת "כל נדרי". כי הרי במשך כל השנה, משוטטים פרנסי הפסטיבל כמו אחיהם הירושלמים בארצות ניכר לקושש סרטים. ויש תחרות מתמדת בין פסטיבל ירושלים לבין פסטיבל חיפה, מי יביא דגים טריים מפסטיבל קאן וקצת מעושנים מפסטיבל ברלין. אבל, בעוד שפסטיבל ירושלים מקבל את זוכי הפסטיבל נאלץ פסטיבל חיפה להסתפק משיירים של סרטים שזכו בפרס השחקן בפסטיבל קרלו ויווארי בצ'כיה, או סאנדנס.
אבל אין בכל האמור לעיל לומר שהסרטים בפסטיבל ירושלים טובים יותר. אדרבא. דווקא אותם סרטים המוקרנים כאן, מסוג כזה שפחות מדברים עליהם, כאלה שאפילו לא יזכו לתפוצה בארץ, מתבררים כסרטים נדירים ביופיים ועוצמתם. ואם אנוכי, כמי שביקר בפסטיבל ירושלים וחיפה, יצטרך לקבוע איפה הוא נהנה יותר, אומר ללא ספק שבפסטיבל חיפה, כי כנראה התמזל מזלי וצפיתי כאן בקולנוע צנוע במיטבו, כמו סרט אמריקאי נהדר חובה על כל אחד לצפות אם יזכה בכלל להגיע לערוצי הסרטים – "הכנסייה החדשה" של פול שרדר שמאז שכתב את "נהג מונית" לא זכינו לסרט מעמיק ומטלטל הממסמר אותך על מושבך לדקות ארוכות, סרט חתרני שאם היה מדבר באותו אופן על המציאות הישראלית (ועוד אמריקאי בעידן טראמפ!) הייתה מציעה מירי רגב לסגור את כל בתי הקולנוע בישראל.
שני סרטים נהדרים נוספים בהם זכיתי לצפות הם הסרט הדני הייחודי "האשמים" שאמנם לא זכה בסנדנס אבל הוא מוכיח את יכולותיו של הקולנוע להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, והסרט התיעודי "שלושה זרים זהים", שבעוצמתו מעורר זעזוע, סרט יום כיפור לאתוס היהודי ולצביעותם של כמה מהמחזיקים בדתנו, סרט המראה שבהשראת ארגון יהודי אמריקאי מכובד ביותר נעשו ניסויים נפשיים מזוויעים בתאומים, סרט מדהים שאתה מת מצחוק בהתחלה ורוצה לקבור את עצמך בסיומו.
באותם רגעים של צפייה בסרטים המיוחדים האלה ואחרים לא מפריע לי שכמעט לא הגיעו השנה אורחים מחו"ל, ומנהלת הפסטיבל הוותיקה משערת שייתכן שחרם ה-BDS הרתיע, למרות שאינני סבור שרוג'ר ווטרס מרחיק עד כדי כך עד חיפה ולפשפש בין כמאתיים הסרטים, מי הימרה את החרם על יוצרים המגיעים לארץ הקודש כי יתרונה הגדול של חיפה שאין היא עיר קדושה (חוץ מלבהאים כמובן).
ורק חבל שחיפאים רבים אוהבי קולנוע שצבאו בהמוניהם על קופות הפסטיבל לא יכלו להשיג כרטיסים לסרט המדובר של אבי נשר שפתח ברוב הוד והדר את הפסטיבל, כי למעלה מחצית מהכרטיסים היו מיועדים לפקידיה ופונקציונריה של העיר היפה, שככל שצעיריה נוטשים אותה לטובת תל אביב הכעורה בהשוואה, כך מתרבים פקידיה ובשל כך חיפה היא העיר עם הארנונה הגבוהה בישראל.
ואם נצא להתאוורר החוצה לאוויר הכרמל, נהנים מחוויית הצפייה, הרי שפסטיבל חיפה מנצח את פסטיבל ירושלים בנוק אאוט זריז. כי אם מרכז פסטיבל ירושלים בנוי כמו יעד צלבני מבוצר המשקיף לחומותיה של העיר העתיקה ומוליך אותך במדרגות תלולות לכביש צר וסואן-סכנת נפשות, הרי רחובותיה של חיפה, מלבבות נפש כל אדם ברכותם, גנים מוריקים, רחובות רחבים, שהמוני אדם מסתובבים עם ילדיהם העולצים בחדווה לאור האורות הססגוניים ששתלה העירייה תחת כל עץ רענן, בתי קפה נעימים, שדרות מחופים בסבך עצי אורן כמו "שדרות הצבי" להם קרא הסופר אמיל חביבי בלשונו הפיוטית "שדרות האהבה", נוף כרמליסטי משובב את הלב אותם הותירו לנו היקים שבגעגועיהם למולדתם האירופאית עתירת היערות, שתלו באהבה פרחים, וחיו בשלום בין התנים ובשכנות ערביי כבביר- רק לא עם הפולנים של הדר, היקים האלה.
וגן "מניה שוחט", המשמש בכל השנה לזקני העיר לחמם את עצמותיהם בשמש, הופך בבת אחת למרכז מופעים של רוקיסטים והקרנת סרטים שלא זכו להתקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל מסביבו דוכנים של צורפים ואמנים, באוויר הנהדר הנושב מהעצים, ואם תרחיק במקצת תגיע "לגן האם" לאירוע מדשאה ענקית שמשמשת ביומיום, חוץ מאתרי משחקים, לרחבה המארחת את מיטב זמרי ישראל בעיקר בעידנים של בחירות אם כי גם החגים זוכים לארח את פוליקר. ועכשיו מיתגו אותו לכבוד הפסטיבל לאירוע שמיתג אותו מאן דהוא גאון ל"ילדוקים" בו מופיע יובל המבולבל כדי להרגיע את הילדים מהמולות המבוגרים וגם רינת גבאי, ולהקות מחווה לפינק פלויד ולביטלס-עת הבחירות הגיע וראש העיר שופך כסף כמים. גם משהו.
חיפה, חיפה כל כך יפה עד שחברי היוצרים המגיעים מדי שנה מתל אביב משתוממים לעיר הוואדיות הירוקה שאף אחד מעסקני המדינה ומשורריה לא הדביק לה כינוי מייחד כמו "צור מחצבתנו" או "עיר ללא הפסקה", אומרים לי בהתפעלות: "הייתי גר כאן" וכשאני עונה : "יאללה תבוא!" הם לוקחים נשימה ארוכה ואומרים: "כן…אבל מה יש לעשות כאן?" וכאן אני צריך לסנגר על עיר מרכז חיי, שמבחינת בתי אוכל, פאבים וקולינריה חיפה מצטיינת ולפעמים מגיע עיתונאי מהמרכז לשבח מסעדה, כלומר יש מה לעשות בחיפה מבחינת הבטן והאלכוהול לא פחות מתל אביב ורק החיפאים מקוננים על מחסור במקומות בילוי. אבל מבחינת הנפש ההומיה באמת אין כאן יצירה, כי איך אמר לי פעם אחד מראשי העיר: "יצירה תרבותית מתקיימת רק במקום אחד בתיאטרון חיפה" ולא עזרו לי תחינותיי אליו, שאומנים חיפאים לשעבר מתים להגיע וליצור תיאטרון פרינג' וסדנאות למיניהן. כי גם אם תביטו בתוכנית הפסטיבל תיראו שם אמנם יוצרים המשתתפים בסדנאות פיצ'ינג, מפגשי יוצרים, תחרויות פיצ'ינג של סטודנטים כאשר הפרסים מגיעים מהקרנות, אבל אויה לנו – כל אלה מגיעים מתל אביב.