הצטרפותם של תהלה פרידמן-נחלון ומשה (קינלי) טור-פז לרשימת יש עתיד בבחירות הבאות עוררה הדים בעיקר באתרי הסרוגים, שכן שניהם אנשי הציונות הדתית ששמשו בעבר כיו"ר בתנועת נאמני תורה ועבודה. אבל הסיפור הזה יכול ללמד אותנו על המערכת הפוליטית הישראלית בכללותה משהו החורג את תחום המגזר.

קודם כל היכרות קצרה: עו"ד תהלה פרידמן-נחלון (42) היא פעילה חברתית מהסוג שקשה להגדיר לתוך תחום אחד. היא מחזיקה בתואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, ולאורך השנים האחרונות היא הייתה שותפה בהקמתם של מספר רב פרויקטים, תנועות, קרנות ועמותות. תפקידה הבולט ביותר הוא ככל הנראה יו"ר 'נאמני תורה ועבודה' – תנועה של המיעוט הליברלי בציונות הדתית, התומכת בעמדות פמיניסטיות ופלורליסטיות בהרבה מאלו של הממסד האורתודוכסי.

תהילה פרימן הצטרפה למפלגת יש עתיד (לא קרדיט)

אם בכל זאת ננסה לצייר קו המחבר בין שלל פעילויותיה של פרידמן, אפשר לומר שהיא אוהבת להתמקם במקומות שבהם הממסד הדתי-לאומי פוגש את העולם שמחוצה לו. פמיניזם דתי וגיוס בנות לצבא, יחס הדת לקהילת הלהט"ב, הכרה ברפורמים כזרם לגיטימי ביהדות וכו'. פרידמן הייתה גם מהמעטים בציבור הדתי לאומי שבחרו להצטרף למחאה החברתית ב-2011. מעבר להיותה ירושלמית שנולדה דווקא בקרית אונו, נציין גם שמדובר בבחורה חריפה ומהפנטת ביכולת שלה ליצור הזדהות ושותפות החפה מכל התנשאות.

משה (קינלי) טור-פז (45) שימש גם הוא בעבר כיו"ר נאמני תורה ועבודה. טור-פז נולד בחיפה ועבר בצעירותו עם משפחתו לירושלים. בצבא שירת כמג"ד בצנחנים. מאוחר יותר התגלגל לקיבוץ הדתי שדה אליהו הסמוך לבית שאן שם ניהל במשך שש שנים את בית הספר התיכון הניסויי שק"ד. לאחר שקצר הצלחות בעמק המעיינות, נקרא טור פז על ידי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לחזור לעיר כדי לנהל את מחלקת החינוך של העירייה. בין לבין הפך טור-פז לחבר בקיבוץ כפר עציון ולאחד מהקולות החינוכיים החשובים בקיבוץ הדתי.

ההחלטה של טור-פז ופרידמן להיכנס לפוליטיקה דווקא ברשימת יש עתיד היא לכאורה לא מפתיעה. ביש עתיד כבר מכהנים לא מעט חברי כנסת דתיים. יאיר לפיד אוהב לחבק את המגזר הדתי לאומי יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, ולמפלגתו חברו לא כבר עליזה לביא, אלעזר שטרן ופנינה תמנו-שטה – כולם דתיים בעלי עמדות אזרחיות ליברליות יחסית . אבל טור פז ופרידמן הם לא רק דתיים, הם נציגים של מיעוט הולך ונעלם בציונות הדתית שפעם היה עמוד השדרה שלה – תנועת העבודה הדתית – 'הפועל המזרחי' אם תרצו.

ב-2013, כשנפתלי בנט נבחר לראשות הבית היהודי (לשעבר המפד"ל), הוא עשה מהלך עמוק ודרמטי הרבה יותר. הוא שינה את חוקת המפלגה ומחק את השורשים השמאליים/חברתיים של המפלגה. את המשפט "המפלגה תעמוד לימין האדם העמל והעובד, הותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא על מנת להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען חקיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאים הוגנים" שהיה כתוב בחוקת המפד"ל עד 2013 החליף בנט במשפט  "המפלגה רואה בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית  ובחיזוק הערבות ההדדית עקרונות אשר יקנו רשת ביטחון לחיים בכבוד לכל אזרחי המדינה".

העובדה שהבית היהודי בגלגולה הנוכחי לא יכולה להיות בית פוליטי לאנשים בעלי תפיסות כלכליות חברתיות שמאליות היא ברורה ומוכרת. פעם, כשידידים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית פנו למזכ"ל הבית היהודי ניר אורבך בהצעה להרים את הדגל החברתי הוא שלל את הרעיון ללא היסוס. "אתם לא תצביעו לבית היהודי בגלל מצע חברתי" הוא השיב להם, רוצה לומר שההצבעה בישראל נשענת על עמדות מדיניות, התפיסות החברתיות הן קישוט יפה אבל לא יותר מזה. בשנים האחרונות הלכה הזהות הזו שבין ימין מדיני לימין כלכלי והקצינה. הבית היהודי נטשה את השורשים של הקיבוץ הדתי והתחברה לשורשים של הימין הרפובליקני בארצות הברית.

ובכל זאת מה לאנשים חברתיים כמו פרידמן וטור-פז ולמפלגה כמו יש עתיד, נציגת הבורגנות הלבנה החילונית? מלבד ההסכמה על סוגיות אזרחיות כמו גיוס ופלורליזם דתי, המשותפת לכלל המפלגות המגדירות עצמן כ'מרכז' או 'שמאל', לא הרבה. אבל יש עתיד היא מקום שאפשר להרגיש בו בנוח כמעט עם כל תפיסה שתביא מהבית כל עוד תהיה מוכן להכיר במנהיגותו של האחד והיחיד – יאיר לפיד. ממרצ, דרך מפלגת העבודה, יש עתיד ועד ל'כולנו' של כחלון – בכל המפלגות הללו יש קולות חברתיים, אבל הן מבוססות על מעמד הביניים הישראלי, זה שלא מזהה את עצמו עם מאבקי עובדים או מאבקיהן של השכבות המוחלשות. המפד"ל לא המציאה את השיטה. מפלגת העבודה ברחה מתפיסותיה החברתיות כלכליות עוד הרבה קודם.

יאיר לפיד בכפר עציון השבוע, עם חברי הכנסת הדתיים של יש עתיד והמצטרפים החדשים למפלגה. מימין – ח"כ עליזה לביא, ח"כ פנינה תמנו-שטה, משה (קינלי) טור-פז, ח"כ יאיר לפיד, תהלה פרידמן-נחלון וח"כ אלעזר שטרן (לא קרדיט)

הבחירה של טור-פז ופרידמן ב"יש עתיד" מעידה יותר מכל על הריק הפוליטי בשמאל הכלכלי בישראל. באין מפלגה חברתית אמיתית, שמפגישה את כלל שבטי ישראל לתמיכה במדיניות של הרחבה תקציבית והשקעה משמעותית במערכות הציבוריות, פעילים חרוצים וראויים כמוהם מתמקמים במשבצת ה'נוחה' יותר – מפלגה ליברלית ופלורליסטית, ללא מחויבות ברורה לשיקום מדינת הרווחה המחוסלת. נותר רק להמתין להקמתה או לתחייתה של מפלגה ש"תעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא, על מנת להגן על ענייניו הצודקים".