חמישי בצהריים, חול המועד סוכות, ליד הכניסה להיכל הטוטו בחולון. חם. המוני ישראלים ממתינים לסיור בתערוכת "צה"ל שלנו", יוזמה של משרד הביטחון וצה"ל לציון שבעים שנים להקמת צה"ל. התערוכה, הכוללת מייצג אור קולי מרהיב, פעילויות מיוחדות ואינטראקטיביות לכל המשפחה, הופעות של הלהקות הצבאיות, שיט בספינות, תצוגת כלים, מתחמי אוויר, ים ויבשה וטכנולוגיה, ועוד, אמנם פתוחה לציבור הרחב וללא תשלום – אך רק לאלו שהצליחו להשיג כרטיסי כניסה. בתחילה הוצעו לציבור 60 אלף כרטיסים, אך הם אזלו לחלוטין כעבור 30 שעות. בעקבות זאת הוארך משך התערוכה והוצעו 40 אלף כרטיסים נוספים – גם הם נחטפו כולם.

שבעים שנה בהילוך מהיר

במבואת הכניסה לתערוכה אני וקבוצת המבקרים מקבלים צמיד ליד עם צ'יפ ולוגו התערוכה, ונכנסים לתצוגה אור קולית המקיפה את הקהל מכל כיוון. במשך שש דקות ו-43 שניות אנחנו נחשפים לשבעים שנים של צה"ל בתמונות, סרטונים, אפקטים והרבה מאוד פאתוס – מכיבוש ירושלים דרך מלחמות ישראל, מבצעים צבאיים כמו שחרור החטופים באנטבה, הפצצת הכור בעירק ומבצע ההשתלטות על אוניית הנשק קארין A. מהסרטון נעדרו ארועים מעוררי מחלוקת בתולדות צה"ל כמו מלחמת ההתשה, האינתיפאדה הראשונה ומבצע ההשתלטות על אוניית המרמרה. זאת בנוסף למבצעיים בעלי חשיבות לאומית עליונה, כמו מבצעי משה ושלמה להעלאת יהדות אתיופיה. נראה שזה חתיכת כאב ראש לנסות ולערוך כזה סרטון. מה נכנס? על מה מוותרים? ואיך עומדים בכל הביקורת הזו? אבל אין כמו מוזיקה דרמטית ואורות לעמעם את השאלות המרגיזות הללו.

מיד לאחר המופע האור קולי עוברים לעמדת החיול, ממש כמו בגיוס או בתחילת שירות מילואים. בעמדה משייכים את הצ'יפ מהצמיד לפרטים האישיים של המבקר בתערוכה, ויוצרים לו מעין 'פנקס שירות' בו מתועדת כל ה'הכשרה' שיקבל בתערוכה ואולי יגלה לו בסוף מה ייעודו בצה"ל. נכנסנו לתערוכה שחולקה לארבעה מימדים – אוויר, ים, יבשה וטכנולוגיה. יחד עם אלפי המבקרים עברנו במיצגים ופינות משחק אינטראקטיביות, מתחם כלי רכב קרביים משוריינים (רק"ם), מטוסים, תצוגת יכולות של פיקוד העורף, שיט בסירות של חיל הים ועוד.

סבתא יורה טורפדו, ואני? טייס כבר לא אהיה

ראוי לציין כי תכנון התערוכה לקח בחשבון את הרב-גילאיות והמגוון האנושי של הציבור שבא לפקוד אותה: כל מקום בה היה נגיש פיזית לפעוטות, זקנים או נכים, וגם צד התוכן נראה נגיש לכולם. כך ניתן היה לראות אישה בסוף שנות החמישים לחייה משגרת טילי טורפדו מדומים לטיבוע ספינות אויב באמצעות פריסקופ עם כוונת, ילדה בת עשר עם קסדת קשר על ראשה מנווטת כוחות שיריון וחי"ר ממוכן על גבי מסך המדמה כיבוש כפר ערבי, וסבא ותיק מלחמות ישראל שהולך עם נכדיו ומסביר להם על מרגמה או חולק מנסיונו הצבאי. אני עצמי התנסיתי בסימולטור טיסה שדימה מעבר בשמי האויב, בתוך קוקפיט מנוסר של מטוס אמיתי עם מוט היגוי ומצערת. ניסיתי, ללא הצלחה, לנווט את המטוס אל עבר המטרה וללחוץ על שיגור הטיל כשהסמן הופך לאדום. לזכותי נרשמה התרסקות אחת, פגיעה במטרה ולאחריה התרסקות נוספת. סימולציה אחרת דימתה צניחה במטוס באמצעות טכנולוגיית VR.

"פה זה שלנו", אבל יש גם ספקות

מרבית המבקרים שהסכימו להתראיין סיפרו שנהנו מהתערוכה. אריק מרמת גן, שהגיע עם אשתו ושני ילדיו, אמר כי התערוכה נחמדה להעביר בה יום חופש נוסף של סוכות, וציין את התאמתה לכל הגילאים. "עיצבו מאוד יפה. הצלחתי לקלוט כמה חילות של צה"ל. מאוד נהניתי, חוץ מזה שחם". אהרון ודבורה, שבאו מחיפה עם ארבעת ילדיהם, אמרו גם הם שהתערוכה מאוד מושקעת, וכי הילדים אהבו מאוד את הסרט בהתחלה. "יש קצת עומס במיצגים אבל זה חלק מהעניין".

"היינו בתערוכת חיל האוויר הבריטי בלונדון, וכאן הרבה יותר מושקע", אמרו אבי וסיוון החיפאים והוסיפו בגאווה, "שם היה נראה נטוש. פה זה שלנו, וטכנית הרבה יותר מתקדם". למרות האולם הממוזג, סיוון הוסיפה כי "הילדים יכולים להרגיש ממש מה זה להיות בצבא".

 

אודי, שהגיע מקדרון, עם שלושה ילדים וגם סבא וסבתא, קצת פחות נהנה. "התערוכה מרשימה, אבל צפוף פה. אי אפשר להתרשם מהדברים. גם האפליקציה של התערוכה לא עבדה, ואין קליטת אינטרנט באולם. זה ידוע שבאצטדיון הזה אין קליטה", אמר בביקורת.

לילי בת ה-72 מחולון אמרה כי התערוכה ממלאת את הלב ו"כל הכבוד על ההישגים והטכנולוגיה" אך הרגישה חצויה מאחר וביום שלפני הביקור צפתה בסרט 'שטח הפקר' על תנועת ה-BDS וההאשמות נגד מדינת ישראל בידי ישראלים. "נאמר שם שעצם הקמת מדינת ישראל זה הטעות", אמרה לילי ונראה היה כי הרשתה לעצמה, על אף התערוכה הפטריוטית, להחזיק איזשהו ספק בלב. "רואים את הדברים האלה ושונאים אותנו. אז אתה חושב מה עשינו בשבעים שנה. אני מגיעה לפה (לתערוכה, ש.נ.) ומה אני אגיד, כל הכבוד על ההישגים והטכנולוגיה, אבל אלה צודקים ואלה צודקים".

המשימות החברתיות נשארו בחוץ

קשה היה להתעלם מכך שהמסר החדשני של התערוכה מבטא שינוי ערכי עמוק שעבר על צה"ל, ואולי גם על החברה הישראלית כולה. חזונו של מייסד צה"ל דוד בן גוריון על 'עם בונה צבא בונה עם', לפיו תפקידו של צה"ל אינו רק בטחוני אלא גם חברתי, לא קיבל ביטוי מובהק בתערוכה, ואת 'האדם שבטנק' החליפו אמצעי הלחימה המתקדמים, האינטראקטיביות והחדשנות.

מהתערוכה נעדרו משימות החינוך שמבצעים חיילים וחיילות בחלקיה השונים של החברה הישראלית – המורות החיילות, מדריכי הגדנ"ע, הכנתם של החיילים לאזרחות בהשלמת שנות לימוד ובגרויות ובסיסי ההדרכה לחיילים מאוכלוסיות קצה. נעדרו גם העולים החדשים שצה"ל לוקח חלק פעיל ומשמעותי בקליטתם ובחלק מהמקרים גם בגיורם, או מתנדבי צה"ל, בהם אנשים עם מוגבלויות, שמעוניינים לקחת חלק שווה באחריות האזרחית. תהיתי מדוע גם היכן משרתי המילואים, אלו שאולי יותר מכולם מבטאים את הרעיון שהוטבע בשם התערוכה – 'צה"ל שלנו'. וגם נשים כמו אליס מילר, שנאבקו על הזכות למלא תפקידי לחימה ובכך חצבו דרך לחברה ישראלית שווה יותר.

לצד הכלים הכבדים, הטנק, כיפת הברזל וטיל הפטריוט אמר לי גורם צה"לי שקלט אותי מהרהר בקול – 'כל התערוכה באה להרים ולהראות באור חיובי את צה"ל ואת הדברים שהוא עושה, ובכלל, איך היית מציג את כל הדברים החברתיים האלה?' אמרתי לו שבטוח יש איך להציג. אפשר להביא את האנשים עצמם. את העולים, את נערי רפול ואחרים. אפשר גם לעשות את זה בצורה אינטראקטיבית אם רוצים. הבעיה היא שאם התוכן אינו מצוי במקום פנימי ועמוק, אז לא יהיה מי שירצה להציג אותו ולא תימצא הדרך להציג אותו.

 

בשיחה עם גורם צבאי הקשור בהפקת התערוכה נאמר לי כי תכנון התערוכה שנמשך כשמונה חודשים, והשתתפו בו כל זרועות הצבא, ענפיו וחילותיו. "היה חשוב לשלב בתהליך העבודה את כלל החילות והגופים, לרבות אלה האמונים על שילוב האוכלוסיות הייחודיות, ובזה עסקנו סביב החומרים שהוצגו בתערוכה" אמר הגורם הצבאי והוסיף, "בסופו של דבר המבקר נכנס לפרק זמן נתון ובשטח מוגבל, וצריך לדאוג להביא את המיטב והמירב של החומרים שהיינו יכולים להציג בתערוכה. בשונה ממוזיאונים, השתדלנו לייצר חוויה אצל המבקר. הדגש היה שהמבקר בכל גיל יעמוד לנגד ענינו. החל מסבים שלחמו במלחמות, דרך האבות, הבנים המשרתים, הנוער שלפני גיוס וגם ילדים קטנים – איך מנגישים להם את הגאווה בלהיות חלק מהמדינה, ושיוכלו להכיל את זה".

כוחו של מפגש בלתי-אמצעי, ומהו החיל שבסופו של דבר יציל אותנו

חשוב לומר, וגם הגורם הצבאי אישר זאת, כי על אף שהתוכן הקשור לתפקידיו החברתיים של צה"ל נעדר מהתוכן האינטראקטיבי, הוא בהחלט היה נוכח במפגש הבלתי אמצעי עם החיילות והחיילים שהדריכו בתערוכה. מדובר בחיילים שהגיעו מהשטח למפגש אינטימי עם הציבור, לספר על עשייתם ולהרגיש שליחים של רעיון. כ-200 מדריכים ומדריכות השתתפו בפעולת ההדרכה של התערוכה, ובצה"ל ראו חשיבות להביא לוחמים ולוחמות ממגדרים שונים, מאוכלוסיות מיעוט כמו דרוזים ובדואים, חילונים וחובשי כיפות, "שייראו וייפגשו עם כולם", אמר הגורם הצבאי.

פינה אחת של התערוכה, לא אינטראקטיבית בכלל, הביאה לידי ביטוי את המפגש הבלתי-אמצעי בין צה"ל וכלל החברה הישראלית במלוא עוצמתו: המתחם של פיקוד העורף. על החבר'ה האלה רובצת משקולת בלתי אפשרית לנשיאה: כשיקרה לנו אסון, והוא יקרה, בין אם תהיה זו רעידת אדמה או אלפי טילים ביום, אליהן ואל בואן נתפלל ונייחל שיבואו להצילנו. בהיעדר השקעה ציבורית ראויה בתשתיות מיגון וכוחות ההצלה, חיילי וחיילות פיקוד העורף יהיו הכוח המניע, שינסה במעט שיש לו להציל ולסייע. בזמני שגרה, הן מלמדות ילדים כיצד להתנהג במצבי חירום בעזרת חוברות צביעה וקלפי משחק.

"זו שליחות מבחינתי. אנחנו מצילות חיים", אמרה סגן נטע, והסבירה על תחנת ההפעלה לילדים. "אנחנו מדריכים באמצעות משחקים לילדים. כל המשחקים מכינים את הילדים בצורה אינטראקטיבית ומעניינת לשעת חירום. יש גם חוברת פעילות שבה לומדים איזה מרחב מוגן הוא הכי טוב בכל בית. משחק רביעיות נועד לשחק בבית עם ההורים ומלמד את כללי התנהגות במרחב מוגן, הציוד שנדרש בו ועוד. אנחנו פונים לילדים ומעבירים את התוכן של המיגון במטרה להתחיל מלמטה, כי קשה יותר להגיע למבוגרים."

ואיך מגיבים המבקרים בתערוכה, שאלתי. "ההיענות גבוהה, הרבה ילדים משחקים. כשהגעתי לתפקיד חשבתי שהילדים מאוד יפחדו ובאופן כללי לא ישתפו פעולה. התפקיד שלנו ביום יום, שלא בתערוכה, הוא להדריך ילדים בכיתה ה' לחירום. אנחנו מגיעים גם לדיור מוגן ולהוסטלים.

מרכבה סימן 4, לא לגברים בלבד

במתחם סמוך מסבירה למבקרים נועה, מדריכת שריון בבסיס שיזפון, על טנק המרכבה סימן 4 ועונה על שאלות המתעניינים. "אנשים שואלים מה זה הטנק, כמה אנשים נכנסים אליו, מה המהירות שלו ואם זה אמיתי. לי חשוב להסביר שהשריון עבר תהליך גדול בשנים האחרונות. זה אמל״ח מרכזי שמשמש את צה"ל גם בביטחון השוטף, וגם במערכה בזמן אמת. חשוב לדעת מזה".

שאלתי את נועה האם היא רואה חשיבות מיוחדת בלהיות אישה בתפקיד הדרכה בחיל 'גברי' כמו בשריון, וגם כאן בתערוכה. "בעיקרון אנחנו, המדריכות, המוח של החיל", היא ענתה בגאווה, "דרכנו עוברים כל החיילים והקצינים לעתיד".

ואיך מגיבים המבקרים לכך שאת לובשת סרבל ונראית כשריונרית משופשפת?

"תגובות מפרגנות. חשבו שאני לוחמת. התעניינו בנושא לוחמות שריון, שאלו אם זה אמיתי. הסברתי שזה רק פיילוט כרגע".

"כלובשי מדים, אנחנו לא במקום של נושאים במחלוקת"

השאלות הקשות, המחדלים והדילמות נעדרו מהתערוכה, שנועדה להציג את הישגי צה"ל לציבור שהגיע כדי לחוש פטריוטיות וגאווה. סוגיות כמו פרשת החייל היורה אלאור אזריה, טבח כפר קאסם או אירועי סברא ושתילה נעדרו מהתערוכה, כמו גם ויכוחים על מקומה של הדת בצבא ואפילו שליטתו של צה"ל בחייהם האזרחיים של מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. "אנחנו עבדנו והסתכלנו מה מביאים לאזרח ומציגים לאנשים, לא עסקנו בסוגיות הקשות", אמר לי הגורם הצבאי, "בסופו של דבר צה"ל הוא של כולם. ממש לא הסתכלנו מהזוויות השנויות במחלוקת, אלא מה המערכות המשמעותיות של העם שלנו שהצופה יראה, יכיר והכי יתחבר אליהן מהותית". עוד אמר הגורם כי "אנחנו, כלובשי מדים, לא נמצאים במקום של נושאים במחלוקת. אנחנו משקפים את הצבא בהוויתו כפי שהוא".

עדיין ממתין לייעוד שלי בצה"ל

בסוף התערוכה קיבלתי לטלפון הנייד הודעת SMS עם קישור למסקנות אליהן הגיע הצ'יפ האלקטרוני בעקבות ביקורי בתערוכה – מה הייעוד שלי בצה"ל. בהתרגשות רבה לחצתי על הקישור, ומה רבתה אכזבתי כשעל הצג הופיעה הודעת שגיאה – לא ניתן להגיע אל הקובץ. האם בסופו של דבר צה"ל שלנו, שמצליח להפציץ בתוך דקות מפעלי נשק איראנים בעומק סוריה וליירט אלפי טילים מעזה באמצעות מערכת 'כיפת ברזל', לא הצליח לתפעל אפליקציה פשוטה שתסכם עבורי את הביקור בתערוכת השבעים שלו? ואולי מדובר ברמיזה עדינה כלפיי שאני הוא זה שלא מעודכן, ושהציפיות שלי מצה"ל למלא את חזונו של בן גוריון הן נחלת העבר? ימים יגידו.