בקרב בין צה"ל לנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, חלה תפנית, והוחלט על הקמת צוות בדיקה שייבחן את חומרת טענותיו. נכון, אין מדובר בוועדה חיצונית, אבל בהינתן הפוליטיקה הארגונית והאישית, זה המיטב שניתן לעשות. 

ביום הכיפורים האחרון קראתי את הספר "אלה האחים שלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2003). הספר, שכתב אלוף (מיל') אורי אור, מתאר את נתיב הקרבות של חטיבת המילואים שעליה פיקד, חטיבת השריון 679, במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. אור, קצין שריון, מונה באוגוסט 73' למפקד החטיבה, שהוקמה רק ארבע שנים קודם לכן, ואת אנשיה, ובכלל זה מפקדי הגדודים, פגש רק במלחמה עצמהכשלושה חודשים לפני המלחמה, הועברו מחסני החירום של החטיבה מיקנעם למחנה יפתח. סככות הטנקים טרם חוברו לרשת החשמל והטנקים עצמם לא סודרו בהתאמה לציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת (שאוחסנה בבונקר המרוחק 20 קילומטרים מהמחנה). כשבמקביל דיביזיות השריון הסוריות נעות מערבה, לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלוח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. 12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, כתב לא תיאר לעצמו "שאפשר כך לצאת עם חטיבה לקרב. בחיפזון, עם כוח כה קטן ולא מוכן באופן מלא" (עמוד 78). 

מימין: המח"ט, אורי אור, וסגנו לוי מן, במהלך הקרבות ב-73', (מקור: ויקיפדיה).

החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודיםאחת הדמויות הבולטות בחטיבה היה המ"פ עמוס בן-דוד. "הוא היה סמל חובשים בצנחנים, עשה הסבה לטנקים" (עמוד 60), והמח"ט, שזכר אותו לרעה והופתע לגלות שנעשה למפקד פלוגה, חשש שלא יעמוד בלחץ. אבל בן-דוד שזכר אור היה שונה מאוד מהמפקד הנחוש וקר-הרוח שהיה במלחמה. כבר במהלך יום הקרבות הראשון מונה לממלא מקום מג"ד שנפצע. בדרכו לחלץ את טנק המג"ד נתקל הכוח של בן-דוד "במספר טנקים סוריים והשמידם" (עמוד 104). המח"ט נאלץ להודות שטעה כשפקפק ביכולתו. הלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. "קום דבר עם האנשים; צריך להסתכל להם בעיניים ובפנים המפויחות, ולהתחיל לבנות את החטיבה מחדש" (עמוד 106), אמר לעצמו אור, ונדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שמזוודת את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, כשהוא מעודד את אנשיו ומבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

כשקוראים את תיאורו של אור על האופן בו גויסה החטיבה, בשיטת טלאי-על-טלאי ונוכח קשיים לוגיסטיים כה רבים, קשה שלא לחשוב על שריונר אחר שהמלחמה נצרבה בו ומוסיפה להיות קנה המידה העיקרי לפיו הוא בוחן את מוכנות הכוחות – אלוף (מיל') יצחק בריק.

זאת לא 73' שמפחידה את בריק

לפני כשנתיים התריע בריק, נציב קבילות חיילים, מפני הזנחת יחידות מחסני החירום (ימ"חים), בטרם יהיה מצבן כפי שהיה מצב מחסני החירום של חטיבה 679 לפני 45 שנים. עתה, רגע לפני שהוא פורש, בריק החליט לנהל קרב אחד אחרון. כשהוא "הולך על הראש" של הצבא ומפקדיו, שלח הנציב מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בו התריע מפני פערים במוכנות כוחות היבשה למלחמה, בוודאי ביחס לחילות האוויר והמודיעין. תחום נוסף שהגדיר הנציב כטעון שיפור מיידי הוא תחום כוח האדם, שכן כמאמר מפקד חטיבה שראיין, "צה"ל נכשל בהשארת הטובים. המערכת לא רואה אנשים אלא שיקולים של כסף וחיסכון". הצבא לא אהב, בלשון המעטה, את התנהלותו. התגובה באה באמצעות "רינונים" בתקשורת של קצינים בכירים על כך שחרג מהמנדט שלו כנציב קבילות חיילים (מה שנכון), עבור בטענה כי עם כל הרצון הטוב לנציב אין את הכלים לבצע בחינה שכזו של כשירות כוחות היבשה, המשך בטענה שבריק יצא עם ממצאיו החוצה בטרם הציגם לפיקוד הבכיר ולבסוף שבריק עדיין בוחן את הצבא כאילו הוא נדרש ללחום שנית ב-73'.

זה לא המצב. בריק תיאר בדו"ח האחרון שפרסם כיצד לחם ב-73' "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לקווי סיום הלחימה של הגדוד. הוא החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, ולחם במשך 19 ימים רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה ההיא, שאליה יצא כאיש מילואים, נצרבה בו, זה נכון. אבל הטענות כאילו הנציב בוחן את הצבא בראי מוכנותו למלחמה הקשה ביותר שבה לחם, מגוחכות. במערכה הבאה מציב חזבאללה, שברשותו ארסנל טילים ורקטות נרחב (כפי שציין אתמול ראש הממשלה נתניהו בנאומו באו"ם), איום משמעותי על מרכזי האוכלוסייה בישראל. אבל תרחיש האיום, שמוכר היטב לצבא, אינו מסתכם רק בירי טילים על תל-אביב, כי אם על בסיסי חיל האוויר, מרכזי הגיוס, הימ"חים, וצירי התנועה הראשיים. די להיזכר ברקטה שפגעה בפלוגת מפקדה שהתמקמה סמוך לכפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה, שכתוצאה ממנה נהרגו 12 אנשי מילואים, בכדי לקבל המחשה בזעיר אנפין לעתיד לקרות. גם החמאס, שהקים גם הוא ארסנל שכזה, איכן וירה לעבר שטחי גיוס וכינוס במהלך המבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן"כל אלו יעכבו באופן משמעותי את יכולתו של צה"ל לגייס, לרכז ולהפעיל מאמץ מתמרן משמעותי.

בראיונות ומאמרים בתקשורת מקפידים קצינים בכירים "לפרגן" לבריק ולציין כי יש לו זכויות רבות, רגע לפני שהם מבטלים את טענותיו אחת לאחת. בראיון שכזה, ל"ישראל היום", טען מפקד זרוע היבשה, אלוף קובי ברק, כי הנציב אינו מודע לשינויים שנעשו בזרוע היבשה, "וכשאני שואל אותו, 'תגיד, באימונים היית? ראית שאנחנו מתאמנים אחרת? עושים אחרת?' את זה הוא לא עשה". יש בכך מן הצדק, אם כי על "גדלות הרוח" שגילה האלוף ברק בראיון, במסגרתה ציין שנוכח יום הכיפורים הקרב הוא סולח לבריק, מוטב היה לוותר. צה"ל תחת הרמטכ"ל איזנקוט מתאמן יותר. הרבה יותר. הרמטכ"ל אף שלח באחרונה מכתב לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". אבל זה לא מבטל פערים שנחשפו בזרוע היבשה, בדגש על כוחות המילואים, בציוד ואימונים ומן הקושי המהותי בשימור המפקדים הטובים בשירות קבע ארוך. כך, למשל, לא הוטמעה מערכת השליטה והבקרה החדישה (מערכת צי"ד, צבא יבשה דיגיטלי), בחלק מחטיבות המילואים, אף שהן יידרשו לתמרן במערכה הבאה לצד יחידות, סדירות ברובן, שבהן המערכת הוטמעה. הדבר ייצור, כמעט בוודאות "קצרים בתקשורת". 

הפערים הללו הופכים בולטים יותר על רקע הקריאה בספרו של אורי אור. האופן שבו לחמה חטיבתו במלחמת יום הכיפורים, מוכיח את הטענה כי צה"ל, מודל 73', היה הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות המדינה. לאחר שלב הבלימה, במתקפת הנגד לעבר שטחה של סוריה, הוטל על החטיבה לכבוש את מתחם הכפר חאן-ארינבה, ותחת פיקודה הועמד גם גדוד צנחנים במילואים 471, עליו פיקד חזי שלח. הקרב היה קשה, והחטיבה ספגה, שוב, אבדות רבות, ובהן גם המ"פ המוערך בן-דוד, שלאחר מותו הוענק לו עיטור העוז. לצד הטנקים, הורה אור למג"ד שלח לטהר את הכפר מכוחות הקומנדו הסורי. "הצנחנים סרקו את השטח, חיסלו כמה צוותי אר.פי.ג'י" (עמוד 186), ונערכו להגנה על צוותי הטנקים בחניוני הלילה. למחרת נלקח הגדוד מהחטיבה, ובסיום המלחמה השתתף בקרב לכיבוש החרמון, מבצע דו-חטיבתי שבמסגרתו כבשה חטיבת גולני את החרמון שבשטח ישראל, ואילו חטיבת צנחנים מילואים (ובכלל זה הגדוד), בפיקוד חיים נדל, ביצעה פשיטה מוסקת וכבשה את החרמון שבשטח סוריה.

כוחות אלו, השריונרים של אור והצנחנים של נדל, מילואים כולם, היו בכשירות גבוהה ולא נבדלו בציודם ובעצם הפעלתם במערכה מהמערך הסדיר. הפערים שעליהם הצביע בריק מלמדים שצה"ל מודל 2018 רחוק מאוד מהמצב הזה. אמנם, במהלך כהונתו יזם איזנקוט רפורמה במערך המילואים ביבשה, שיצרה בידול בכשירות היחידות לטובת החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות, אך מן הדו"ח של בריק עולה שגם כך נותרו פערים במוכנות. 

בדיקה פנימית היא צעד בכיוון הנכון

הרמטכל גדי אייזנקוט ומבקר צהל אילן הררי. צילום: דובר צהל

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ומבקר צה"ל הררי, (צילום: דו"צ).

השבוע, סוף סוף, הנחה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת צוות לבדיקת הליקויים שעליהם הצביע בריק, בנוגע לכשירות הצבא למלחמה. מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי, ייבחן את הטענות, כחלק מהביקורות שהוא מקיים בשיתוף עם אלוף (מיל') אבי מזרחי, בעבר מפקד פיקוד המרכז, ואנשי מילואים בכירים נוספים. הדו"ח הראשוני יוגש לעיונו של הרמטכ"ל בתוך 45 ימים. מבקר מערכת הביטחון לשעבר, שסיים את תפקידו לפני ארבעה חודשים, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז כתב בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כי העובדה שבצוות הבדיקה אין גורם חיצוני לצה"ל היא "תקלה חמורה מעין כמותה". טננבאום-ארז קבע ש"רק גורם חיצוני בלתי תלוי, אשר ימונה על ידי וועדת חוץ וביטחון ושלא מוטלים עליו שום מורא, יצביע על התמונה האמיתית והמלאה". יש בדברים הסכמה עם דרישתו של בריק כי תמונה ועדת בדיקה חיצונית בראשות שופט בית משפט עליון לשעבר. אפשר להבין את הדרישה שכן מעטות המערכות שאוהבות לחשוף את הליקויים אשר בהן לעיני כל. כביסה מלוכלכת, נהוג לומר, מכבסים בבית. אף שתא"ל הררי, יוצא חטיבת גולני ומח"ט הנח"ל, הוא קצין יסודי וקפדן, מדובר בבשר מבשרו של הצבא, וכמוהו האלוף מזרחי.

הדרישה הזו, צודקת ככל שתהיה, היא לא ריאלית. למערכת הביטחון, ובכלל זה לראשיה, אין עניין בבודק חיצוני וכלל לא בטוח גם שוועדה שכזו, שתפרסם דו"ח נוקב (שייקבע, בסבירות גבוהה, שהאמת מצויה באמצע, בין המכתב של בריק לזה של איזנקוט), תועיל, שכן היא תחשוף ליקויים שצה"ל אינו מעוניין שאויביה של ישראל יהיו מודעים להם, ובוודאי לא לחומרתם. מכאן, שטוב עשה הרמטכ"ל כאשר החליט להתייחס ברצינות לטענותיו של בריק ולבדוק אותן. ועדת בדיקה פנימית היא אולי לא הכלי המיטבי אבל היא בוודאי צעד בכיוון הנכון.