כולנו יצורים מיניים. שאלו את עצמכם ועצמכן: מי היצור המיני שאני? מה היצור המיני שאני מבקשת ממני?
לילית המינית, מי את? מי את, מיניות שלי? השאלה הזאת מחזירה אותי אל הילדה שהייתי, המתביישת מאוננות, להתאהבות בילד ההוא מהכיתה, למשיכה לגבר מבוגר ממני, ליחסי מין שהתרחשו מוקדם מידי. אני לא זוכרת בכלל מה היה שם, התחרטתי על זה וכעסתי על עצמי מאוד. יש לי קצת יותר חמלה כלפי עצמי על הימים האלה, היה קשה למצוא אותה והיא עדיין הולכת לאיבוד כמו חיית מחמד לא ממושמעת.
המיניות שלי היא כוח שחי בי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מרגישה אותה ותמיד הייתה לי גישה אליה. מעולם לא נפרדנו. עם ההתבגרות מצאה שבתה לצדו (בצילו?) של גבר שניגש, נוגע, לוקח, פותח, לעתים שואל, לעתים מענג. לעתים מקבל הסכמה חופשית גם ללא שאלה. לפעמים ההסכמה נדדה והידיים נשארו וברגעים האלה משהו נלקח ממני והייתי צריכה לגרד את החלקיקים שלי מהרצפה ועדיין, ואז גם החמלה בורחת לי ויש בלאגן גדול.
במשך שנים עשיתי מין בלי הרבה תחושת חיבור לעצמי, לאחר. לפעמים זה היה כרוך בסבל פיזי ונפשי ולפעמים רק ניתוק, כיבוי. איכשהו החיבור וההנאה לא נראו לי תנאי סף הכרחיים. לא ידעתי שמדובר בנזק מצטבר. תמיד היה מי שהסתובב סביבי ושידר לי שאני מושכת וזה היה כמו חבל הצלה וחבל תליה. יום אחד החלטתי להפסיק לסבול וזו הייתה התקדמות אדירה. התחזקתי פנימית ולמדתי להגיד לא. גם למדתי קצת כן. צברתי שליטה במקומות אחרים כפיצוי על היעדרה בתחום המיניות. בדברם של הקולות בתוכי כתפילה למדתי גם לשחרר ולחוות עונג אמיתי ממין. הלכתי וחזרתי אל הגוף כאם מזניחה אל ילדה שבגר, כמו פעם היינו אחד ונפרדנו ועכשיו אפשר להיפגש אחר תיקון. לפעמים הרגשתי את הגוף נשרך אחרי צמא ומבקש אהבה, ולפעמים היינו אחד. חזרנו ונפרדנו ושוב חזרנו.
תת-תזונה, על פי ויקיפדיה, הוא מונח כללי המתאר מצב בריאותי הנגרם כתוצאה מכך שהצריכה התזונתית אינה טובה ואינה מתאימה לצרכים התזונתיים של האדם. אדם עלול להיקלע לתת-תזונה בשל תפריט דל לאורך זמן, או בשל איכות ירודה של החומרים המזינים שהוא צורך, או משום שהמזון אינו מעוכל/נספג בגוף כתוצאה ממחלות מסוימות. כמו כן, תת-תזונה עלולה להיגרם מניצול לא תקין של המזון על ידי הגוף או כתוצאה מדימום, שלשול ועוד. תקופה ארוכה של תת-תזונה עלולה להוביל לרעב, מחלות וזיהומים.
אין ויכוח על כך שתת-תזונה היא מצב שלילי. כשאנו רואים ושומעים על אנשים רעבים נכמר ליבנו, וכשאנו רעבים בעצמנו אנו פותחים את המקרר ומקווים לטוב. אך משום מה, אנו מסכימים לחיות בחברה שבה תת-מגע הינה מציאות חייהם של רבים, שלרוב אינה מקבלת התייחסות.
אני תובעת ערך חדש: תת-מגע. (אם מישהו מקוראי הוא פריק של ויקיפדיה אני מזמינה אותך להוסיף את הערך הזה ולספר לי על כך). מהו תת מגע? מצב בו האדם אינו מקבל מגע מספק להזנה שלו, הרוחנית והפיזית. תת-מגע נגרם לאחר שמימוש המיניות לאורך זמן אינה מספקת ואינה מתאימה לצרכי האדם. סיבות נוספות לתת מגע היא קיום בתפריט מיני דל ובעל איכות ירודה, או חוסר יכולת לעכל ולספוג את ההזנה המופלאה שהמיניות יכולה להעניק לנו.
מגע ומיניות הם צרכים בסיסיים של האדם ולמרות זאת, משום מה אנו ממעטים לגעת זה בזה. איני מתכוונת כאן בדברי למגע מיני בהכרח, אלא למגע בכלל. ליטוף, חיבוק, התכרבלות, וגם מין. אלה מבינינו שלהם יש אפשרות לקיים מיניות עם פרטנר באופן קבוע, תוחמים לרוב את האקט לסוף היום, בחושך. מצב עניינים בו אנו מצפים מאדם אחד לענות לנו על כל הצורך במגע, גורם לכך שיש כאלה שאין להם מגע כלל, ואלו הופכים לאנשים מרירים, סגורים, רעבים ואף מסוכנים.
בין אנשים מבוגרים שאינם נמצאים במערכת יחסים הכוללת מיניות, לרוב אין מגע כלל. למעשה, נהוג לגעת רק באלה שאנו שוכבים איתם (זאת למעט מגע בין בני משפחה, ובעיקר בין הורים וילדים). במערכות יחסים בין מבוגרים קיים כלל בלתי כתוב שאומר כך: או שאנחנו שוכבים, או שאנחנו לא נוגעים זה בזו כלל. מצב עניינים זה של "או הכל או כלום", משאיר אותנו רעבים.
לעיתים יש חיבוק או נשיקה סמלית כשנפגשים, אך אני מתכוונת למגע מהסוג המזין. איני מתכוונת לכזה המרכך את הלב ומזמין את הרגשות לצאת: אהבה, תשוקה, כמיהה, חיבה. מגע משביע, כזה שיוצר חיבור, המלווה במבט בעיניים האומר: אני רואה אותך, את רואה אותי. לדעתי, רובנו נעים על רצף של תת-מגע וסובלים מחוסר הזנה חמור עליו אנו מפצים באמצעים אחרים. אנו מנסים להשיג את החיבור והקרבה באמצעות שליטה, כוח ושאר מניפולציות. זאת מפני שהמיניות והמגע מעניקים לנו הרגשה שאנו חשובים, אהובים, שמישהו רואה אותנו. וכאשר איננו מוזנים באהבה, הערכה והכרה בדרך המגע, אנו מפצים על כך באמצעים אחרים.
המורה, בעל הבית, האיש במכולת, אמא שלי ואחי הקטן, ההיא מבית הכנסת וגם חבר הכנסת, נהג המונית והקופאית בסופר, המרצה באוניברסיטה והשכנה מלמטה, כולם רוצים מין וחושבים על מיניות. והרבה. לכולם יש מיניות מפעפעת בקרבם והיא מבקשת להתממש. היא מי התהום הזורמים בקרקעית נפשנו המשותפת. הם עמוקים, צלולים וזורמים, אך כאשר לא ניתן להם פתח הם הופכים לשלולית מעופשת ומסריחה. חפרתי באדמת עצמי ומצאתי מעין ולו נביעה קטנה, דקה, מספיקה לשכשוך אך לא לצלילה. שתיתי מהם לרוויה, וכשהמשכתי והעמקתי הם התפרצו בזרימה אדירה ושטפו את כולי ונחשו מה? עכשיו אני רטובה.
דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם כל אנרגיית המשיכה והדחייה שזורמת בין כולנו הייתה משתחררת. מחשבה מפחידה? ואולי אפשר גם שתשתחרר לטובה? מה יקרה אם נשחרר כולנו את הפנטזיות, דבר ראשון בתוך עצמנו ונסכים לחשוב אותן ללא רגשות אשמה, להרגיש אותן, לנשום אותן, להתוודות ראשית בפני עצמנו, ואז בפני אהובינו על כמיהותינו האמיתיות. ואולי, רק אולי, אני יכולה לגשת אליך, או למישהו אחר ולהגיד: "כך וכך אני מרגישה ורוצה" בלי להרגיש שמשהו נלקח ממני אלא להיפך, להרגיש גאווה. לגשת, לבקש, לתת ולקבל ללא פחד. להזדיין באמצע היום, בכל מיני מקומות, גם בעבודה, עם מי שאני רוצה. אולי אפילו במקומות מיוחדים וציבוריים שיוקדשו לך. אולי ניתן שאורגזמות מרטיטות יהיו עניין שאינו לפרטי שבפרטי, ושכל זה לא יתקיים בשדה המגנטי של בן או בת זוג בלבד, במיטה אחת, בבית אחד, עם אדם אחד, כי האנרגיה המינית, אנרגיית החיים, זורמת בכולנו ובין כולנו.
גם אני לא תמיד מוזנת כהלכה. עכשיו אני רעבה. כן, אני יודעת שמי שקורא את הסיפורים שלי יכול לחשוב שאין לי בעיה כזאת. האמת היא שזה לא תמיד כך. גם חוקרת של אהבה חופשייה שכמוני סובלת לעיתים מתת-מגע, בעיקר בגלל חוסר יכולת לספוג את החומרים המזינים בהם אני מוקפת. יש שפע של אהבה בעולם, צריך רק להסכים להרגיש את הרעב, ואז ללכת ולקטוף אותה. כמאמר השיר:
"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל
…
כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח."
