סוזן לנגלן הייתה הכוכבת הגדולה הראשונה בתולדות הספורט העולמי. הטניסאית הצרפתייה הייתה הראשונה אי פעם לפרוץ את תקרת הזכוכית של ספורט הגברים, והפכה את טניס הנשים מספורט זניח לספורט הנשים הנצפה ביותר. לנגלן הייתה הדבר ההפוך מכל מה שמצופה מאישה מאז ועד היום בספורט העולמי – ספורטאית מסוג אחר, שסירבה להתאים את עצמה לתבניות המקובלות: אייקון אופנה שמגיעה לפתיחת המשחקים עם פרווה ואביזרי האופנה העדכניים ביותר, שחקנית ששותה אלכוהול במהלך משחקים, מקללת את השופטים והקהל, פורצת בבכי חסר מעצורים ורוקדת כבלרינה על מגרש הטניס בדרך לניצחון ולתהילת עולם.

על ילדים רעים וילדות רעות בספורט

לאורך ההיסטוריה של הספורט ניתן למצוא ספורטאים רבים המשתייכים לקטגוריית 'הילד הרע' – שחקנים תחרותיים מאוד, שאינם מוכנים להתיישר עם הנורמות החברתיות המקובלות בענף הספורט שלהם. כדורגלנים כמו מריו באלוטלי, כדורסלנים כמו דניס רודמן, מתאגרפים כמו מוחמד עלי, שחקני טניס כמו ג'ון מקנרו, וגם לוחם ה-MMA קונור מקגרגור,או הג'ודוקא הצרפתי טדי רינר הם אולי הבולטים, אבל ממש לא היחידים ברשימה הזו.

האוהדים אוהבים ושונאים במקביל את ה'ילדים הרעים', התקשורת צמאה לאמירות הפרובוקטיביות ולמעשים המטורפים שלהם, והם מכניסים צבע ועניין לענפי הספורט בהם הם מתחרים. הפה הגדול שלהם, שמאתגר כל פעם מחדש את הנורמות המקובלות בחברה, מעניק לעולם הספורט את הגוונים הצבעוניים שהופכים אותו למיוחד כל כך.

אבל בניגוד ל'ילדים הרעים' הגברים, שאותם הקהל והתקשורת אוהבים לטפח, היחס לנשים שמאתגרות את הנורמות המקובלות בעולם הספורט הוא שונה לחלוטין. לאחר ההתפרצות האלימה של סרינה וויליאמס על שופט המשחק קרלוס ראמוס בגמר טורניר ה-US OPEN החל דיון תקשורתי וציבורי על האם לשחקנית טניס מותר להתנהג בצורה כזו, והאם מה שמותר לגבר להגיד במגרש אסור לאישה. אין שום ספק שוויליאמס חצתה קו אדום ונענשה בצדק, אך במקביל ברור שה'עליהום' התקשורתי סביבה ממחיש שגם היום, הפער בגבולות המותר והאסור בין ספורטאיות לספורטאים ממש לא נמחק. לפני מאה שנה הוא היה גדול הרבה יותר, וספורטאיות כמו לנגלן אתגרו אותו כל פעם מחדש.

הילדה החולנית שהפכה לאלופה בינלאומית בגיל 14

מבחינת התודעה הציבורית, סוזן לנגלן הייתה הכוכבת הגדולה הראשונה של עולם הספורט הנשי, פורצת דרך בכל צורה אפשרית, בלי לוותר על אף טיפה מהגוונים המיוחדים שהפכו אותה לתופעה עולמית יוצאת דופן. במהלך שנות העשרים היא שלטה בטניס העולמי, והצליחה למשוך לראשונה אלפי צופים למגרשים רק כדי לצפות בה זוכה בארבע אליפויות עולם במגרש קשה, בשש אליפויות צרפת הפתוחה, בשישה טורנירי ווימבלדון ובשתי מדליות זהב ומדלית כסף באולימפיאדת אנטוורפן ב-1920.

לנגלן נולדה בפאריס ב-1899. כילדה היא סבלה ממספר מחלות, ביניהן גם אסטמה כרונית קשה. בגלל היותה שברירית, רזה מאוד ונטייה לחולי, רשם אותה אביה צ'ארלס למועדון טניס בעיר ניס. לנגלן התאהבה ב'ספורט הלבן', והפכה במהרה לסנסציה של ממש. אביה הפך למאמן האישי שלה. ב-1914 היא הגיעה לראשונה לגמר אליפות צרפת. באותן השנים הטורניר היה לא פתוח עדיין לטניסאים שאינם בעלי אזרחות צרפתית. לנגלן בת ה-14 הפסידה בגמר לאלופה המכהנת מרגריט ברוקדיס. באותה השנה היא זכתה באליפות העולם במגרש קשה שהתקיימה אף היא בצרפת, והפכה לאלופה הצעירה ביותר של טורניר גדול בטניס העולמי, שיא שלא נשבר ב-104 השנים מאז.

לנגלן לא התבלטה בחבטות חזקות או במשחק מהיר במיוחד. היתרון שלה על מגרש הטניס היה משחק אינטליגנטי, כמעט ללא טעויות, הגעה לכדורים קשים ומציאת נקודות התורפה של היריבות. היא התגלתה כשחקנית מדויקת מאוד, בעלת טכניקה מושלמת.

הנסיקה של לנגלן נבלמה למשך מספר שנים כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, שמנעה ממנה השתלטות כמעט ודאית על הטניס האירופי. רק ב-1919, לאחר חמש שנים ארוכות ללא תחרויות, נפתחה מחדש עונת הטניס. לנגלן חזרה מיד למרכז הבמה עם סגנון המשחק המלוטש שלה. באותה שנה היא החליטה לשחק לראשונה על דשא והשתתפה בטורניר ווימבלדון, שם עברה בקלות את כל יריבותיה עד משחק הגמר. מול קהל צופים של 8,000 איש, ביניהם המלך ג'ורג' והמלכה מרי, היא גברה במשחק בלתי נשכח על מי שהיתה אלופת ווימבלדון שבע פעמים ברציפות – דורותי דאגלס צ'יימברס. הניצחון סימל את העברת השרביט בין הטניסאית הגדולה בעולם שלפני מלחמת העולם הראשונה, למי שתשלוט בו במהלך העשור הבא.

אלופת עולם ואייקון אופנה

אחרי הניצחון הגדול בווימבלדון, לנגלן כבר היתה סנסציה עולמית. בין השנים 1919-1923 היא זכתה בחמישה תארי ווימבלדון רצופים, שלושה תארי אליפות עולם וארבע אליפויות צרפת. אבל התהילה שבה זכתה לא הגיעה רק מהישגיה הספורטיביים, אלא גם מאופיה הייחודי ומהנשיות המשוחררת שהפגינה, בניגוד גמור למקובל בתקופתה.

חלק גדול מסוד הקסם של לנגלן היה טמון בבחירה לצאת כנגד הנורמות שהיו נהוגות אז בטניס הנשים. היא הפתיעה את התקשורת הבריטית כאשר הופיעה לטורניר בשמלת 3/4, בניגוד לשאר השחקניות שהגיעו עם שמלות שכיסו כמעט את כל גופן. השמלה הלא צמודה עזרה לה לנוע בקלות רבה יותר על המגרש ולהגיע לכדורים קשים, והפכה את תנועותיה על המגרש למעין ריקוד בלט מסחרר. היא הניעה את כל גופה בתזמון מושלם עם תנועת המחבט, וקפצה לעבר הכדורים כאשר רגלה הימנית מונפת קדימה ועוברת לעתים אפילו את ראשה. לנגלן נראתה על המגרש חיה וחופשיה כמו שאף אישה באותה התקופה לא הרשתה לעצמה להיות.

לנגלן הפכה גם לאייקון אופנה. היא התחברה למעצבת העל הצרפתיה קוקו שאנל, ששאפה ליצור את דמות האישה המשוחררת החדשה ולהעלים מעולם האופנה את התחרה, המחוכים, הבגדים התחתונים והריפוד שהפרידו את הנשים מגופן היפה והטבעי. במקום הבגדים ה'דכאניים' הללו עודדה שאנל את הנשים להפגין את עצמאותן בלבישת חצאיות קצרות,  שימוש גלוי בקוסמטיקה,עישון ושתית קוקטיליים כציפור חופשיה בחברה מדוכאת. ברוח זו הייתה לנגלן מגיעה למשחקים לבושה במעילי פרווה ומתקבלת ע"י הצלמים באהבה. נשים צרפתיות צעירות התבוננו בה כדי לעקוב אחרי המילה האחרונה בעולם האופנה, וחיכו לראות בעיתונים מה היא לבשה הפעם לפני המשחק.

ההפסד וה'נקמה'

ב-1921 הזומנה לנגלן למשחקי ראווה מול אלופת ארה"ב מולה מלורי. המשחקים היו אמורים למשוך קהל גדול ולגייס כספי תרומות עבור קרן לתמיכה בחיילים משוחררים שחזרו ממלחמת העולם. לנגלן סיכמה שהיא תשחק רק מול מלורי במהלך שהותה בארה"ב. אביה ניסע לשכנע אותה לא לצאת למסע הארוך בספינה בגלל בעיות הבריאות הקשות שלה, ובגלל המאמץ הגופני הקשה שנדרש באותה העת כדי להגיע לארה"ב.

היא לא שמעה לבקשת אביה ויצאה למסע המשחקים. במהלך השיט באוניה היא החלה להרגיש רע מאוד והגיעה חולה לארה"ב. עם הגעתה, היא גילתה שרשמו אותה לאליפות ארה"ב הפתוחה ללא רשותה. לאחר לחץ ציבורי אדיר היא החליטה לשחק בטורניר למרות שסבלה משיעול בלתי פוסק. בסיבוב הראשון הוגרלה מול שחקנית אמריקאית בשם אלינור גוס, אך גוס סירבה להתמודד ופרשה באופן מיידי. בסיבוב השני חיכתה לה אלופת ארה"ב מלורי. לנגלן לא הצליחה לתפקד במהלך המשחק והשתעלה ללא הפסקה, ולאחר שסיימה בהפסד את המערכה הראשונה היא פרשה מהמשחק.

הפרישה באמצע המשחק זיכתה אותה בביקורת עוינת מצד התקשורת והאוהדים שלא האמינו לה שהיא לא מרגישה טוב. רק לאחר בדיקה מקיפה של רופאים מקומיים אובחנה לנגלן כחולה בשעלת, ונשלחה הביתה לצרפת. את ה'נקמה' הספורטיבית שלה היא השיגה שנה לאחר מכן, במהלך משחק הגמר של טורניר ווימבלדון. לנגלן הוציאה את כל העצבים שלה על מלורי חסרת האונים, ודרסה אותה עם ניצחון 6:2,6:0 בתוך 26 דקות בלבד.

ראש בראש עם היורשת

חמש שנים חלפו עד שלנגלן תפגוש על המגרש, בפעם היחידה בקריירה שלה,  את מי שתירש אותה תהפוך לטניסאית הטובה בעולם – הלן וילס. וילס הייתה אלופת ארה"ב הצעירה וכוכבת אדירה בהתהוות, היא ניסתה לשחק מספר פעמים נגד לנגלן, אך אביה צ'ארלס פחד שבתו תפסיד לכוכבת האמריקאית ואילץ אותה לסרב להיפגש. שנים אחר כך סיפרה וילס שהיא הייתה בטוחה שלנגלן תסכים להיפגש איתה למספר משחקי ראווה, ושכולם ירוויחו מהתחרותיות שתתפתח, והופתעה מהסירוב המוחלט של האגדה הצרפתית. אבל ב-1926, כשוילס הגיעה להשתתף באליפות צרפת הפתוחה, היא כבר לא השאירה ברירה לטניסאית הצרפתית הבכירה ברירה אלא להתמודד מולה.

למשחק הגמר הגיעו כ-3,000 צופים נלהבים. לנגלן הגיעה לבושה בפרווה ענקית, והתקבלה בסערה על ידי עשרות צלמים. היא נעה בצידי המגרש כאלה, בעוד וילס נראית לידה כמו ילדה קטנה וביישנית. הקהל קיבל את השחקנית המקומית באהבה אדירה, זר פרחים ענק ובקבוק קוניאק לשתיה לפני פתיחת המשחק. למרות שלנגלן הצליחה לנצח את וילס בתוצאה 6–3, 8–6, התחושה הייתה שהכוכבת האמריקאית המחושבת, האגרסיבית ובעלת החבטות החזקות היא יריבה שיכולה לנצח את האלופה הנצחית.

'להימלט משעבוד ומעבדות'

הקריירה של לנגלן הגיעה לסופה בשנת 1927, בעקבות הפרת אחד האיסורים שהיו נהוגים אז בעולם הטניס – קבלת כסף עבור משחקים. הטניס באותה תקופה נחשב ענף חובבים, ועל השחקנים נאסר לקבל כספים עבור הופעותיהם. למרות האיסור, לנגלן יצאה לסיבוב הופעות של משחקי ראווה ברחבי ארה"ב, במהלכו היא ניצחה את אלופת ארה"ב לשעבר מרי בראון במשך 38 פעמים רצופות. החוזה של לינגלן הבטיח לה 50 אלף דולר על הופעותיה, יותר מבראון שזכתה ל-25 אלף דולר, וארבעה גברים נוספים שהתחרו ביניהם וזכו לחלוק 50 אלף דולר. בעקבות ההצלחה המסחררת של סבב המשחקים קיבלה לנגלן בונוס נוסף של 25 אלף דולר.

סוזן לנגלן לוחצת ידיים לשחקנית הטניס האמריקנית מארי בראון (צילום: ויקימדיה).

עקב המשחק תמורת כסף הוחלט להשעות את לנגדן מטורנירי הטניס. בתגובה הודיעה לנגלן על פרישה מטניס, תוך שהיא מבקרת בחריפות את מארגני הטורנירים שדווקא שהרוויחו כסף רב מהתחרויות, בניגוד לשחקנים שהשתתפו בהן. היא כתבה שהיא בוחרת "להימלט משעבוד ועבדות. בשתים עשרה השנים שאני הייתי אלופה, מארגני הטורנירים הרוויחו מיליוני פרנקים מהופעותיי ואילו אני שילמתי אלפי פרנקים בדמי כניסה כדי שיהיה מותר לי להשתתף בטורנירים… עבדתי קשה בקריירה שלי כמו כל גבר או אישה. במשך כל חיי לא הרווחתי 5,000 דולר – לא אגורה אחת על ידי האהבה הכי גדולה שלי, הדבר שהקדשתי לו את כל חיי – טניס … אני בת עשרים ושבע, ולא מבוססת כלכלית.  האם אני צריכה לסיים את הפרק הזה בחיי ולהשאיר מאחורה את המקום שבו כוניתי גאונה על המגרש? או שאני צריכה להמשיך בקריירת הטניס, להיות ענייה ולהרוויח סכומי עתק בשביל מישהו (מארגני הטורנירים)?"

בהמשך היא ביקרה את מערכת הטניס ה'חובבנית', שמאפשרת רק לאוכלוסיות העשירות להפוך לשחקני טניס "על פי אותם פסקי דין חובבים ואבסורדים, רק אדם עשיר יכול להתחרות, והעובדה  הוא שרק אנשים עשירים מתחרים. האם זה הוגן? האם זה  נחשב לקדם את הספורט? האם זה הופך את הטניס לפופולרי יותר, או האם זה נוטה לדכא ולהפריע לכמות עצומה של כישרון טניס ששוכב רדום בגופם של צעירים ונשים, ששמותיהם אינם בעלי אמצעים?"

פורצת דרך

לנגלן פרשה מהטניס החובבני והקימה בית ספר לטניס בפאריס. בגיל 39 היא נפטרה באופן מפתיע ומהיר מסרטן. לאחר מותה היא ממשיכה להיות אגדה, ולמרות הקריירה הקצרה יחסית, היא השאירה חותם אדיר על הטניס העולמי בכלל והצרפתי בפרט. היא סיימה קרירה שלמה עם 341 ניצחונות ו-7 הפסדים בלבד, ממוצע של 97.9% ניצחונות, כאשר רק ההפסד מול מולה מלורי בארה"ב היה ההפסד היחיד שלה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1979 נקרא על שמה המגרש השני בגודלו ברולאן גרוס, מרכז הטניס הלאומי של צרפת, בו נערך טורניר הרולאן גרוס היוקרתי.

פסל של סוזן לנגלן ב'רולאן גרוס', מרכז הטניס הלאומי של צרפת (צילום: shutterstock).

 

 

לנגלן הייתה ספורטאית פורצת דרך שמרדה בחברה הגברית, היא הייתה הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית בספורט העולמי ולצבוע אותו בצבעיה הייחודיים. הופעותיה על המגרש ומחוצה לו הפכו אותה לדיווה הראשונה אי פעם של הספורט העולמי. אישה חזקה שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ולא מוכנה לעצור עד שתשיג את זה. כמו סרינה וויליאמס, ניתן לבקר אותה על החלטותיה השנויות במחלוקת, אך אי אפשר לקחת ממנה את הצבע, החיות ופריצת הגבולות שלינגלן ו'ילדות רעות' נוספות כמו סרינה מעניקות לספורט העולמי.