כמה מן הקוראים שמעו על ירכא?

עכשיו יקפצו רבים, יטפחו לעצמם על שכם ויאמרו: "חביבי, לא רק ששמעתי, גם הייתי."
בוודאי שכך, (הכניסה ל)ירכא הפכה לקניון אחד גדול, והישראלים ממלאים את מאות בתי העסק (יש כ-700 בתי עסק בירכא וכנראה עוד כמה מאות בג'וליס הסמוכה) בתשוקת קניות גדולה. והכל בזול, אז למה לא.

אבל כמה מהישראלים עברו את שדרת הקניונים ונכנסו לירכא? כמה יודעים איך היא נראית מבפנים? כמה יודעים מה מבנה האוכלוסייה בירכא ומי הם ומה הם הדרוזים?
עכשיו, אני מרשה לעצמי להניח, שמרבית הקוראים יעדיפו שלא לענות.

אז ככה, 99% מן האוכלוסייה בירכא הם דרוזים, וירכא (הכפר, לא הקניון) הוא הראשון מבין מספר כפרים שביקרתי בימי חול המועד סוכות וסוף השבוע, במסגרת חוויה דרוזית שביקשתי לעצמי ואשר נפרשה על פני מספר ימים.

אם אקפוץ לרגע אל הסוף, המסקנה שלי בסיום הביקור לא שונה מן המסקנה הרחבה שאני מגיע אליה שוב ושוב (ושוב) לאחר ביקורים במקומות חדשים – אנשים הם אנשים, יש ויש, טובים ורעים, נחמדים יותר ופחות, ידידותיים יותר או פחות, כאלה שלא אכפת להם או אפילו שמחים כאשר מצלמים אותם וכאלו שממש לא מסכימים לכך בשום תנאי.
בסופו של דבר היותם אנשים הוא האלמנט החשוב ביותר המהווה את הבסיס האיתן והעליון לכל מערכת הקשרים העניפה בין כולנו, בוודאי במקום הקטן שאנו חולקים בארץ ישראל.

מלכתחילה חיפשתי לומר רק דברים טובים על הדרוזים, בכל זאת – מיעוט המשרת בצה"ל ונאמן למדינה, איך לא נרצה לחזק את הקשר הזה (הדרוזים אגב חייבים בשירות, כמו הצ'רקסים, ובשונה כמובן מן המוסלמים). אבל משפט אחד שאמר לי בנו של חבר הכנסת לשעבר ג'בר מועדי תפס את אוזני וטרד את מנוחתי. הוא אמר שהדרוזים שקלו, ושוקלים, כל העת, מה טוב לדרוזים ומתוך הכרה של מאזן הכוחות בחרו להיות נאמנים לישראל, וכך יהיה תמיד, סיכם. בהתחלה חשבתי שאולי הניסוח של דבריו לא היה מוצלח, אולי העברית השגורה בפיו לא מספיק מדויקת, חיפשתי להצדיק את הדברים ולהשקיט את אי הנחת שלי מן הסאב טקסט, אבל אני חושב, במבט מפוקח ועם חלוף הזמן, שהדברים שאמר היו פשוט אמת אנושית הנכונה לכולנו, האין כך? הדרוזים אינם יהודים, הם חיים בישראל, אך גם בלבנון, בסוריה ובכמה ריכוזים נוספים בוונצואלה, בארה"ב ובעוד כמה מדינות. מדוע שיקשרו גורלם כך סתם? בתור מיעוט נרדף, אשר לאורך ההיסטוריה גם נרצח לא מעט וסבל מעוינות קשה משכניו, עליהם להגן בראש ובראשונה על עצמם, האין זה נכון גם לגבי היהודים?

אז כן, שילוב אינטרסים מחבר אותנו אל הדרוזים, ולא עיניים כחולות, מה רע בכך? אולי יש להעריך את הדברים ואת הדובר, אשר אינו משקר ומתאר את המציאות כפי שהיא. אגב, ערך עליון אצל הדרוזים הוא לא לשקר ולתאר את הדברים כמות שהם, לא פעם זה מקשה עליהם את החיים, אבל בסיכומם של הדברים, האמת תמיד מנצחת, וגם זה ערך גדול שחשוב לזכור.

אז מדוע לא להסתכל רק על השורה התחתונה? 85% אחוזי גיוס בקרב הגברים הדרוזיים בישראל (מטעמי דת ואמונה אין גיוס בקרב הנשים הדרוזיות). זוהי קבוצת האוכלוסייה עם אחוז הגיוס הגבוה בישראל! כן, גם היהודים לא מתגייסים באחוז גבוה כל כך, אז מדוע שאפקפק? מדוע שתוטרד מנוחתי? הדרוזים שותפים איתנו בברית אחים, נהרגים אתנו בקרבות ובעבודת הביטחון הסיזיפית (והדרוזים הם לוחמים עשויים ללא חת ולא חוששים מן המוות, גם תודות לאמונה עמוקה בגלגול נשמות), זו המציאות, וכך צריך לשפוט אותה.

ובכל זאת, המציאות, כמו ההיסטוריה, לא תמיד חד משמעית או אבסולוטית. כן, הדרוזים עזרו ל"הגנה" עוד לפני 1939, העבירו מידע חשאי ושיתפו פעולה באופן מלא בתקופה בה הישוב היהודי היה הכי חלש שיכול להיות ומול אויבים גדולים וחזקים. אבל כן, דרוזים גם נלחמו במסגרת צבא ההצלה הערבי במלחמת העצמאות נגד הישוב היהודי, ורק אחרי שהעריכו את מאזן הכוחות והגיעו להחלטה להמר על הצד היהודי חזרו לשתף פעולה עם היהודים ומאז קשרו גורלם עם הישוב ואף נלחמו לצד היהודים. עד היום, כ-120,000 דרוזים הם אזרחי ישראל, וכאמור מתגייסים לצה"ל באחוזים הגבוהים ביותר במדינה. גם המג"ד שלי בקורס קצינים היה דרוזי ופטריוט ענק, אבל יש גם כ-20,000 דרוזים ברמת הגולן המסרבים לקבל אזרחות ישראלית, כי עדיין לא ברור מי ישלוט בגולן בסופו של יום, ונאמנים לאינטרס העליון – להגן קודם כל על עצמם, הם לא רוצים להיות חשופים לרצח עם באם הגולן יוחזר לסוריה. אפשר להבין בסופו של דבר, לא?

וכן, הדרוזים שכנים טובים מאד ליהודים והיחסים בין יהודים ודרוזים חמים וטובים גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית, אבל כאשר היו מאורעות בפקיעין בשנת 2007 (על רקע התנגדות תושבים להקמת אנטנה סלולרית במקום) חלק מהרעל הופנה גם כלפי כמה משפחות יהודיות שהיו במקום מה שגרם ליהודים לברוח ולנטוש את פקיעין. אז המציאות היא החיים עצמם, ובחיים עצמם כל המגוון קיים, כמו תמיד.

כל זה פגש את המסע שלי אל הכפרים הדרוזיים עם הצל הענק של חוק הלאום. יש הרבה הסברים מדוע החוק אינו קשור אל הדרוזים ואין שום סיבה שיפגעו ממנו, או יחששו ממנו. כל ההסברים לוגיים וסבירים, והאדם הרציונלי יבין, אם יסבירו לו, שאין שום פגיעה בדרוזים מצד היהודים. אבל אי אפשר להתחמק גם מן התחושה העוברת כנראה כאש בשדה קוצים בין הדרוזים, ותחושת הזרות שעדיין אוחזת בהם עם הרגש המנקר שהם חשים – שעדיין רואים בהם סיכון לבוגדנות, כי בירכא דיברו איתי לא מעט על חוק הלאום, על חששות, על תחושת העלבון ועל ההפגנה הגדולה ההיא בתל אביב (בה הם שמחו להרגיש את האהבה אליהם מצד עם ישראל), וגם בבית ג'ן המשפט הראשון ששמעתי היה: "לקראת סוכות ב' יקבלו אתכם כאן אזרחים סוג א', והמבין יבין."

אסור להתעלם ממה שעובר על הדרוזים, ולו רק בשל כך אני שמח על הביקור שלי בכפרים בשבוע האחרון. המנהיגים, שיאמרו מה שהם רואים לנכון לומר, ושיעשו מה שנכון מבחינתם לעשות, פוליטית, רעיונית, עניינית. אנחנו, האנשים, רק אנחנו נמשיך לקיים את הקשרים האמיצים בינינו, ורק אנחנו נדע לשמור אחד על השני, בשילוב האינטרסים הזה במזרח התיכון. בזה אני מאמין.

שמחתי ללמוד בביקור שלי בירכא, בבית ג'ן ובפקיעין שבאופן ספציפי רב הדומה בין יהודים לדרוזים, כי ערכי היסוד של הדרוזים קרובים לאלו של היהודים. האמונה הדרוזית שואבת במקורותיה מן החוכמה הפרסית, ואפילו הסינית (כמו היהדות!) וכן היהודית (ומעוד כמה דתות עתיקות וחכמות) ולכן הרבה מפרקטיקות החיים והאמונה דומים לאלו של היהודים (ושונים, אגב, מאלו שבאיסלאם). אין ריבוי נשים, אין פניה למקום מסויים בעת התפילה בשל האמונה שהאל נמצא בכל מקום, גם אצלם התפילה יכולה להתקיים בכל מקום כי היא אישית ולא קשורה למקום מסוים, בתי התפילה צנועים ומינימליסטיים, אין ניקור עיניים, קיימת הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהנאות העולם הזה ועוד הלכות ועיקרי אמונה המזכירים לי מאד את היהדות.

גם קדושת ההשקעה בחינוך ובלימוד תפסו אותי ונגעו בי, ואחוזי הבגרות בתיכון בבית ג'ן – 99%, שיא ישראל (!) מדברים בעד עצמם. איך מגיעים להישג כזה? משקיעים באמת בחינוך ובלימוד, ואצל הדרוזים כאשר יש תלמידים חלשים משקיעים בהם כמה שצריך, יום וליל, הקהילה מצמידה מורים פרטיים ולומדים שבעה ימים בשבוע, כולל שישי ושבת, וכולל חג, עד שהילד מפנים מה שצריך ועובר את הבחינות.

אולי בגלל זה פחות הייתי מוטרד אחרי המפגש עם מרגלית זינאתי בפקיעין, היהודייה האחרונה במקום, שומרת הגחלת המחזיקה קרוב קרוב לגופה את מפתחות בית הכנסת ולא מתרחקת ממנו אף פעם, שומרת עליו. מרגלית בת 88, היא באמת יהודייה קסומה ומרגשת (ולא סתם נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות האחרון), אבל כאשר היא לא תהיה איתנו עוד, ויום אחד זה יקרה, ופקיעין תיוותר באמת ללא יהודים – החיים יימשכו, ואני חושב שהדרוזים ידעו לשמור גם על בית הכנסת היהודי העתיק בפקיעין, והמציאות תמשיך להיות יותר חזקה מהכל.

אגב, יש גם משפחה מוסלמית אחת בבית ג'ן, היחידה בכפר שאינה דרוזית. אבל כמו שהדרוזים (והמוסלמים) בפקיעין חיים בשלום עם מרגלית, כך הדרוזים חיים בשלום עם המשפחה המוסלמית היחידה בבית ג'ן (למרות עוינות לא קטנה בין הדרוזים למוסלמים), כי ככה זה בחיים עצמם… חיים ביחד, ולומדים לחיות גם בשלום.

והיו גם חוויות אנושיות קטנות, כמו שיש תמיד כאשר נפגשים פנים מול פנים.
"מאיפה אתה?", שאל אותי בחור אחד, ממנו ביקשתי לקנות מיץ רימונים. "מהרצליה", עניתי. "וואלה", אמר, "החייל הכי טוב שלי היה מהרצליה!".
"טוב, לא גדלתי בהרצליה, אני חייב לומר", אמרתי בצנעה. "לא חשוב, אבל כל עוד אתה לא מנתניה, הכל בסדר", צחק הדרוזי.
"דווקא כן גדלתי בנתניה", אמרתי, והבכתי את המוכר. "אבל לא חשוב", הרגעתי אותו, "אני מבטיח לך שאני בסדר…"

או כאשר נכנסתי למסעדה אחת, בירכא, בשעת צהריים, ושאלתי אם יש פלאפל. "לא, אבל יש לי שווארמה, כבש, קבב, המבורגר, עוף, בקר, דגים, שרימפס, מה בא לך?" אמר/שאל המוכר.
גמגמתי שלא תודה, זה בסדר, ורציתי לפנות אחורה.
"טבעוני?" שאל הדרוזי עם השפם הגדול בחיוך.
"כן", אמרתי, "אז מה עושים?"
"אוכלים פיתה עם סלט", צחק הדרוזי בקול גדול…
"סתם, סתם, אחרי הצומת", הוא חייך אלי, "ממש אחרי העץ, יש לך פלאפל, בתיאבון!".

ומילה אחת לסיום, ולחיוב גדול, בנוגע לפסטיבל "כאן זמאן" בבית ג'ן (במסגרת אירועי "כפר ביקרתם?" לקידום הכפרים הדרוזיים בגליל בימי חול המועד סוכות) – הפסטיבל אורגן למופת, המערך הלוגיסטי שהוקם במקום תיקתק באופן מופתי, הכפר שקק חיים ופעילויות לכל אורך היום והיה תענוג צרוף. לקראת השנה הבאה, כאשר תחפשו פעילות מרתקת, שמחה וססגונית לכל המשפחה – בואו לבית ג'ן בימי הפסטיבל ותיהנו מחוויה לכל החושים ומאווירה אוהדת ושמחה.