החגים היו הזדמנות לצפיית בינג' בסדרת המתח "ג'ק ראיין", המבוססת על ספרי הריגול שכתב טום קלנסי. אבל הסדרה המשובחת מציגה את ארצות הברית כמי שפועלת בשם ערכי מוסר וצדק אוניברסליים, כשבמציאות, היא כבר ממש לא.

"הייתי יכול לעצור אותו", אומר גיבור הסדרה "ג'ק ראיין" (השחקן ג'ון קרסינסקי), למפקדו ג'יימס גריר (השחקן ונדל פירס) בפרק החמישי של הסדרה, ומתייחס למחבל שביצע פיגוע. "אה, באמת", משיב גריר, "יש לך גלימה מתחת לחולצה"? רוצה לומר, אתה לא סופרמן, וכדאי שתבין זאת. תקופת החגים היא זמן מצוין להשלים סדרות בצפיית בינג', והסדרה הזו, שהפיקה רשת אמזון, מספקת את הסחורה. עלילה סגורה ומותחת בשמונה פרקים עם ריאליזם ואקשן במנות גבוהות. ועדיין, שאלה אחת נותרה מנקרת, עד כמה תואמת המדיניות האמריקנית המוצגת בסדרה, לזו המתקיימת במציאות. 

משחקים פטריוטים 1.jpg

עטיפת הספר, שאף שהסדרה לא מבוססת עליו, הרי שהיא מתכתבת אתו, (מקור: ויקיפדיה).

הסדרה, כשמה כן היא, נוצרה בהשראת ספריו של טום קלנסי אודות גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (קלנסי עצמו לא שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית, באופן שיוצר ספר מתח חכם שמציג מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. בעבר עובדו ספריו של קלנסי לסדרות וסרטים, ואילו הסדרה מבוססת רק על הדמויות שיצר, כשסיפור המעשה הוא פרי מוחם הקודח של יוצריה. עם זאת, ניתן לראות קווים מקבילים בין עלילת הסדרה לספר הקרוב אליה ביותר, "משחקים פטריוטיים" (מעריב, 1989). הספר הינו השלישי שכתב המחבר אך הוא קודם מבחינה עלילתית לספר הראשון בו הופיע ראיין, "המרדף אחר אוקטובר האדום". בסדרה נדרש ראיין, ששירת בנחתים ונפצע באפגניסטן, והינו אנליסט מתחיל באגף ללוחמה בטרור ב-CIA, לסכל את מזימתו של ארכי-מחבל לבנוני השואף לנקום במערב. בספר, לעומת זאת, ראיין, "היסטוריון ולשעבר לוטננט בחיל-הנחתים האמריקני, הסתער בידיים ריקות לתוך קרב יריות שהתחולל במול בשעה שיותר ממאה מבני לונדון מזועזעים אינם מאמינים למראה עיניהם. ראיין, 31, מאנאפוליס, מרילנד, הצליח לשתק את אחד התוקפים, נטל את נשקו והרג בו תוקף אחר" (עמוד 29).

את הפיגוע, במהלכו נפצע גם ראיין עצמו מפגיעת כדור בכתף, ביצע פלג קיצוני במחתרת האירית, במטרה להתנקש בבני משפחת המלוכה הבריטית. אף שהוא רק רוצה לשוב לעבודתו באקדמיה הימית של הצי באנאפוליס, שם הוא מלמד היסטוריה צבאית, מגויס ראיין כאנליסט לסוכנות הבין המרכזית (ה-CIA) בכדי לסכל את הפיגוע הבא שמתכננים במחתרת האירית, הפעם בארצות הברית. אף שיריבו בספר הינו טרוריסט אירי ואילו בסדרה הוא מוסא בין-סוליימאן, שבעברו לחם כנגד משטר אסד ועתה מונע בידי שאיפה לנקום באמריקנים, הרי שבשני המקרים הוא נדרש להתמודד עם ארגון טרור קטן, מיומן וקטלני. הבדל נוסף, אם כי מינורי, הוא בהפיכתו של הבוס שלו, ג'יימס גריר, מאדמירל לשעבר וסגן מנהל ה-CIA, שעשה "ארבעים שנה במדים, תחילה כקצין צוללות ואחר-כך כאיש מודיעין" (עמוד 212), למפעיל סוכנים שהודח מתפקידו כראש תחנת הסוכנות בפקיסטן בעקבות תקלה מבצעית.

קרב על השגת מידע

כרזת הסדרה, (מקור: ויקיפדיה).

הייחוד בדמותו של ראיין, בספרים ובסדרה, נובע מכך שאף שהינו אנליסט בתפקיד משרדי לחלוטין, הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם פועל בשדה במבצעי מודיעין מורכבים, כשהוא נדרש לשכלו החריף אך גם לכל אותן מיומנויות שלמד בשעתו. בקורס הקצינים שעבר בנחתים, לימדו אותו המדריכים, "שאין זמן לחשוב הרבה כאשר הכדורים מתעופפים. עליך לדעת מה לעשות, ועליך לעשות זאת מהר – או שהאנשים שלך נהרגים" (עמוד 106). נראה שיוצרי הסדרה הפנימו את המשפט הזה, הנכון כשלעצמו, ובניגוד לספרים של קלנסי, שאמנם היו מותחים מאוד אך התקדמו לאטם בתיאור מפורט של האירועים, ההכנות וכיוצא בזה, הסדרה היא בקצב מהיר, כשהאקשן מגיע במנות מוקפדות ומפתיעות. גם הליהוק של פירס וקרסינסקי מוכיח את עצמו ומערכת היחסים של תלמיד-מורה המתפתחת בין השניים, אמינה ומוסיפה עומק לסדרה. 

בסדרה, כמו בספר, מבין ראיין שקהילת המודיעין מנהלת "קרב על השגת מידע. אתה חייב לדעת מה קורה אם אתה מתכוון לעשות משהו" (עמוד 203). הקרב, הוא תמידי, והמטרה היא להשיג את המידע הנכון, אך לא פחות חשוב מכך, להבין אותו בזמן. בהיסטוריה המודרנית, ולא רק כשנזכרים במחדל המודיעיני של 73' או בהכנות אל-קאעדה לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, לא חסרים מקרים שבהם בידי גופי המודיעין היה מידע על מתקפה שעתידה להתרחש אך הם לא הובנו נכון. האתגר בעבודת המודיעין, אם כן, לא מסתכם בעצם השגתו, כי אם בהבנתו ובתרגום של הבנה זו לפעולה נכונה. בהתמודדות מול מחבלים, "אתה יכול לפעול כמו שוטר או כמו חייל, אבל לא כמו שניהם כאחד" (עמוד 124), מייעץ לראיין בספר רב-סמל ברגימנט הצנחנים הבריטי. הדילמה הזו (שעומדת גם במוקד פעילות צה"ל בשטחים, למשל) מלווה את הספר כמו גם את הסדרה, ותופסת בתוכה את המורכבות שבהתמודדות של מדינות עם תופעת הטרור הבינלאומי, שרק התחדדה עם מעבר חלק מארגוני הטרור מאג'נדה פוליטית לקנאות דתית אסלאמית. 

"זו לא אמריקה"

בפרק השישי בסדרה מנהלים גריר וראיין מרדף בתורכיה אחר אשתו של בין-סוליימאן, הנמלטת מבעלה יחד עם שתי בנותיה ומנסה להגר לאירופה. ברשות האישה עשוי להיות מודיעין חיוני, והשניים נעזרים בסרסור מקומי, הסוחר בנשים ומנצל את מצוקתן. ראיין, אידאליסט וישר, סולד מהאיש, ממעשיו ומעצם העובדה שהם זקוקים לסיוע שלו בכדי לאתר את האישה והבנות. בתגובה לכך שואל הסרסור את גריר מהיכן הוא, והלה משיב שהוא מסינסינטי, עיר גדולה באוהיו. "אתה לא אוהב אותי", מסביר הסרסור לראיין. "אתה חושב שאתה הבחור הטוב ואני הבחור הרע. אולי אתה צודק. אבל אולי אם אני הייתי נולד בעיר נחמדה באמריקה, כמו סינסינטי, הייתי יכול להיות הבחור הטוב גם כן. גאוגרפיה היא גורל". ראיין ממאן לקבל את הסברו, ואף מכה אותו קשות בהמשך הפרק. עד כאן בסדרה, שתואמת את הקו שניסה קלנסי, תומך גדול של המפלגה הרפובליקנית, למכור לקוראיו. בחיים האמיתיים לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. על-פי סקר שנעשה בשבוע שעבר, 54% מהרפובליקנים מאמינים שגם אם השופט ברט קוואנו תקף מינית את פרופסור כריסטין בלייזי פורד, צריך למנותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אכן, מרחק רב הלכו המפלגה הרפובליקנית והציבור האמריקני כולו מהערכים שהציג קלנסי. "זו לא אמריקה", שר דיווייד בואי בשעתו. ואכן הסדרה מציגה את ארצות הברית כמו שהיינו רוצים שתהיה, וגם אם זה כיף לצפייה, זו לא המציאות.

בסדרה, כמו בספריו של קלנסי, ארצות הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם. במציאות הנוכחית, כאמור, ארצות הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. דוגמה לכך היא ההתעלמות המופגנת שלה מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה. נאומו של הנשיא טראמפ לאחרונה באו"ם, היה הצהרה בוטה שכך הוא המצב. אנחנו דואגים לעצמנו כל השאר, שיסתדרו. מה בין זה לבין אמריקה של רייגן, או לזו שתיאר קלנסי לצורך העניין, זה כבר עניין לקולנוע.