המזרח התיכון משתנה לכאורה פתאום, שכן כל השינוי הזה היה צפוי מראש לכל מי שמכיר את הגנטיקה הרוסית של הדוב הרוסי העונה לשם פוטין, שיוצאת לאור בדיוק כמו שיצאה מקודמיו, לפחות אלה שניהלו את בריה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה. כלומר – ניצול כל הזדמנות לספק את האינטרס הרוסי, ולפעמים גם כשההזדמנות הזאת לא מגיעה, יוצרים אותה איכשהו יש מאין, כי העיקר זה הצעד הבא שממתין. גם כשנוצרת הזדמנות שאין לה שום קשר לצעד הרצוי הבא, אונסים את האירוע באופן שיהיה תואם, והופ, העולם משתנה כהרף עין.

פוטין דוחף את ה-S-300 שלו לתוך סוריה לא כל כך כדי להפיל מטוסים, אלא כדי שלרוסיה עצמה תהיה מערכת בעלת יכולת מרחבית ברדיוס של 250 ק"מ סביב דמשק או סביב לטקייה. כן, לרוסיה ולא לסוריה. הרוסים לא מטורפים לתת לסורים צעצוע כזה שאיזה סגן סורי מפוקפק יוכל להפעיל אותו כרצונו. ה-S-300 יופעל בידיים רוסיות. לא קיימת אפשרות אחרת. ואם נניח יוצב באזור דמשק אסור יהיה לגעת בו. כי הם, הרוסים, יהיו בו.

אסור יהיה להתעלם ממנו כי יהיו בו רוסים. בקיצור – הרוסים השתלטו על המרחב האווירי לא רק מול ישראל, אלא גם מול תורכיה וגם ארה"ב. מי שאיבד את שליטתו במרחב האווירי היא דווקא סוריה. והנה עוד תרגיל רוסי ידוע: מאשים את ישראל ולכן מכניס S-300 לצלילי היבבות של הישראלים אבל למעשה פוגע בעיקר בסוריה. יפה לא?

ה- S-300 הזה הוא דגל רוסי על המסגד העלאווי של דמשק. עכשיו כבר אין אסד, יש פוטין. זה החידוש. והוא לא פשוט.

כדי להבין עד כמה הוא לא פשוט, כדאי לפנות אל ההונגרים, הליטווינים ובעיקר אל הפולנים (שהרוסים רימו אותם פעמיים במלחמת העולם השנייה – בפתיחתה ובסיומה)  ולתחקר אותם איך בנויה הגנטיקה הרוסית, במיוחד כשהיא פועלת לבד בשטח, כשאין אמריקאים שעיקר עיסוקם – כפי שהכריז טראמפ – בפטריוטיזם הפרטי שלהם. אני הבנתי מהפולנים, ההונגרים והליטווינים – שאין דבר מפחיד ומאיים יותר מהגנטיקה הרוסית-פוטינית הזאת היום בעולם – לפחות בעיניהם. ואני אומר זאת אחרי השתתפות בכנסים גדולים בווארשה ובודפשט שבהם הוצגה על ידי נציגים בכירים שלהם האפשרות שפוטין ישתלט על פולין והונגריה וליטיוויניה ככמעט ודאית.

אז הרוסים מזחילים את האינטרסים שלהם על פי אסטרטגיית-העל שלהם, שעיקרה להשיב את רוסיה להיות מעצמת על מול ארה"ב ואולי אף על חשבונה של ארה"ב. כך אולי ניתן לפרש גם את ההתערבות של רוסיה בבחירות בארה"ב, בברקזיט הבריטי, ביוון ובכלל, כשמתבוננים על כל מה שקורה סביבנו – האינטרס המכונן הרוסי מתנוסס ובוהק באופן ברור. יצירת נוכחות צבאית במזרח התיכון, על ידי מרכיבים ישירים שלה – כמו מערכות הגנ"א שהיא עצמה מפעילה, ופרוקסיז שתלויים בה שישמשו מגפיים על האדמה, בכל עת שיידרשו. אלה הסורים, והחיזבאללה ואיראן עצמה. ישראל בדרך להיות מוקפת באיראן על הפרוקסיז שלה ועצמה לאורך רוב גבולה של ישראל שכולל את הגבול עם ירדן.

זאת השעה שבה ישראל חייבת לפעול על פי אסטרטגיית על, שהיא רחבה יותר מהאסטרטגיה האזורית, ולבטח רחבה יותר מהאסטרטגיה המקומית שממוקדת בסוריה ועזה.

האובייקט היחיד שיכול לעמוד מול פוטין ולעצור את התהליך הזה היא ארה"ב. ישראל חייבת לפעול לקיומו של הסכם בין ארה"ב ורוסיה על חלוקת האזור. הסכם יותר חכם מהסכם סייקס-פיקו שנחתם לפני מאה שנים, ששירת רק את המעצמות דאז – צרפת ואנגליה, בעוד שהאינטרסים של מיליוני שיעים, סונים, כורדים, נוצרים ודרוזים שחיו מתחת לסרגל שחתך את המזרח התיכון בין האנגלים לצרפתים, לא נכללו בשום צורה.  הסרגל שיצר את הקו בין כירכוך לעכו שחתך את המזה"ת בין אנגליה הופעל רק מול מפה. גיאוגרפיה. לא היו אנשים שם. יש לא מעט מומחים שטוענים שזאת הסיבה העיקרית לכאוס שאנו עדים לו בשנים האחרונות במזרח התיכון.

כדי להביא את האמריקאים לשבת עם הרוסים כדי שיסגרו הסכם על חלוקת האזור, על פי האינטרסים של כולם, ישראל חייבת להקריב כלי (סוס או רץ ולא רק פיון) בשחמט הרב-שחקנים שלפנינו.

איך נראה המשחק הזה? אם משחקים אותו נכון, אפשר יהיה לומר שישראל ניצלה את ההזדמנות ההיסטורית שעמדה בפניה, ואולי תצליח בכך להבטיח את עתידה. יש מול ישראל חמישה שחקנים: ארה"ב, רוסיה, איראן, סוריה, הפלשתינים כשאני לא כולל את ארגוני הטרור כמו חיזבאללה (שיוך לאיראן) וחמאס (שיוך לפלשתינים).

היעד הוא דחיפת האמריקאים לסגור עם רוסיה הסדר אזורי. היעד – ההסדר יעמיד את האיראנים במקומם והם לא יימצאו בסוריה. היעד הזה מחליף את האסטרטגיה הישראלית הקיימת שמנסה להעיף את האיראנים מסוריה על ידי תקיפות אוויריות. ובכן – זה לא יעבוד.

הקרבת הכלי מול האמריקאים הוא הסכמה לדיאלוג עם הפלשתינים ואפילו הקלה במצור על עזה. זה יכול להיות משהו אחר אם יש. טראמפ ישמח מאוד לענוד את המדליה על כך שהביא את הישראלים והפלשתינים לדיאלוג. יכול להיות שעל הדיאלוג הזה להגיע למימוש רעיון שתי מדינות לשני עמים. התנאי להקרבה הזאת הוא שהאמריקאים ילחצו את פוטין להסדר אזורי שבו איראן נשארת בתחומה.

מול רוסיה – על ישראל להבין שהיא אינה חברה של אף אחד. היא דואגת לעצמה, ואם צריך לבצע תקיפות של "מטרות איראניות" בסוריה, צריך לעשות אותן בחוכמה, בפחות אינטנסיביות, ביותר איסוף מודיעין ואגירה שלו ליום שיוחלט כי הגיעה השעה לפגוע בהן, ואולי אף שיטות פעולה פחות "נראות".

מול איראן – השימוש האינסופי של נתניהו בשני הצעצועים המעולים שיש לו – חיל האוויר והמוסד חייב להיות פחות גלוי, ופחות חומר לפרזנטציות במערכת החדשות כמו עצרת האו"ם. מודיעין נאסף בעמל רב והוא לא משמש למצגות עולמיות, שכן מיד לאחר המצגת הכל זז מחדש ושוב צריך להתאמץ ולהשקיע מליארדים ואולי גם לא נצליח.

צריך להבין שהרוסים היו מאשימים את ישראל בהפלת האיליושין גם אם מטוס ישראלי כלשהו לא היה באוויר יממה לפני ואחרי ההפלה האומללה הזאת. הרוסים היו מוכנים עם הצעד הבא שלהם, והעובדות המתקשרות לכך שישראל אשמה או לא אשמה מהוות פרט לא רלוונטי, וזאת כי רוסיה היא מעצמה. ולא סתם מעצמה, מעצמה עם גנטיקה של סטאלין. עובדות מעניינות רק בבית משפט בחקירת הצדק בין שני מסכנים. החזקים לא מתייחסים לעובדות. הם מעוניינים רק בצעד הבא שלהם. לכן ישראל חייבת לאתר דרכים למנוע מהאיראנים אגירה של יכולות שמאיימות על ישראל בסוריה ולבנון – בצורה שקטה. מתחת לעין הרוסית, מבלי לייצר אפילו סיכוי של פרומיל לניצול הזדמנות נוספת של הרוסים. בלי סיכוי של פרומיל ליצירת חיכוך עם הרוסים או ליצירת איזו שהיא תוצאה שקשורה אליהם. ויש דרכים כאלה.

והשחקן הפלשתיני – חייבים להקל עליו. חייבים להקל על העם הפלשתיני ובכך ילחץ את מנהיגיו לראות במו"מ עם ישראל מעשה חיובי. הקלה במצור תוך בקרה ישראלית – למשל על ידי פתיחת הנמל – לא תאיים על קיומה של ישראל, אבל תקטין את הלחץ ואולי אף תמנע קטסטרופה הומנית שישראל היא היחידה שתואשם בה.

כל אלה לא מתיישבים עם התפיסה הפוליטית ששולטת כיום בישראל. לכן יש שתי אפשרויות: או שהימין יבין כי הוא מחבל בשרידותה של ישראל אם ישראל תמשיך לפעול עם הראש בקיר, וישנה את עמדותיו, או שהצד השפוי בישראל ירים את ראשו וידרוש את הדרישות האלה בצורה מאוחדת, בצורה ברורה, ובצורה שאולי חלק מהעם היושב בישראל יבין שהוא צריך לשנות את עמדותיו הפוליטיות כדי להישרד.

שכן, אם ישראל תמשיך להתחכך פיזית עם האיראנים תוך יצירת חיכוך אפשרי עם רוסיה – מצבה של ישראל יהיה מדאיג בכל הקשר. מצד שני, אם האיראנים יישארו בסוריה – אפשר להעריך שהיא תשתלט גם על ירדן בסופו של תהליך, וכך ישראל מבודדת ומוקפת באיראן ופרוקסי של איראן, עם עורף וגיבוי בעייתי כמו רוסיה.

המהלך הזה של דחיפת ארה"ב להסדר עם רוסיה על אופן חלוקת האזור – הוא קריטי לישראל, ולצערי הרב, דיון כזה כמו הנ"ל לא אמור להתבצע בתקשורת אלא במערכות החשיבה האסטרטגיות של ישראל. החשש הוא שהוא לא מתקיים.