איציק חדד הוא הבלחת אור חדשנית לגמרי בשמי הספרות הישראלית, המאירה בכישרון בלתי רגיל ואותנטיות בלתי מצויה על ההוויה הישראלית של עולם הצעירים הנאבקים על קיומם-הישרדותם היומיומית: משכנתא, תשלום שכר דירה, חובות מעיקים בעסק קטן, חלום חייהם הצעיר, ואיזשהו אירוע ישראלי טיפוסי קאטסרופלי שגומז את המאוויים. הכישלונות הכלכליים של כל כך הרבה צעירים, מפריע לזוגיות-האהבה הצעירה של בני הזוג. אז מה עושים?
חדד, שכמו כל הצעירים בוגרי אוניברסיטה, מצליח ביד אמונה לתאר בדיוק מופלא, מה קורה לחלומותיהם של הצעירים בכל רבדי החברה, לטוות באופן מפליא דמויות שהקורא מזדהה אתם. מעטים הסופרים הישראלים שמצליחים לגרום לקורא לומר לעצמו כמו איציק חדד: "הדמות הזו היא אני!". כמו שבדור הקודם, כשעוד הייתי צעיר דור שלם הזדהה עם החלומות והמשברים של "התפסן בשדה השיפון" האמריקאי כך צעירים בני שלושים+ אתם שוחחתי לא יכלו שלא לחוש הזדהות עמוקה עם ספרו הראשון הנפלא של איציק חדד "תחנה אחרונה בנתניה" ועתה עם ספרו החדש "נערי הפח".
כמו היה סוציולוג מעמיק בחברה הישראלית, על צעיריה במשבר, בין אם הגיעו משכבות של בני המעמד הבינוני או מעמד סוציו-אקונומי נמוך, כמו סרט דוקומנטרי חזק בתוספת ספרות פרוזה מדויקת להפליא, הוא מכניס אותי לתוך עולמות רגשיים של ה"אחים" שלנו שסיימו לא מכבר את המילואים בגולני או בצנחנים, והחובות רובצים והשכירות בלתי אפשרית, וצאצאיך, אותם אתה כל כך אוהב סובלים ממצב רוחך הנאנק במאבק היומיומי הבלתי נגמר.
הספר "נערי הפח" הוא המוצלח ביותר בשנים האחרונות לתאר את חיי הצעירים שלא בסדרות טלוויזיה ישראליות משעשעות או הרואיות כמו "פאודה", אלא ש"נערי הפח" היא היא הישראליות בתהומותיה. לדעתי יותר מאתגר קרת או ניר ברעם. אם אשווה קולנוע לספרות, הרי ש"נערי הפח" מתכתב עם הסרט הטוב ביותר בשנה שעברה "פיגומים" רק עם רוחב יריעה גדול יותר של כל המעמדות והסוציולוגיות בישראל, מ"בן טובים" מנווה מונוסון, משפחת עסקים וטייסי קרב, ועד לצעירים נרקומנים מקרית שמונה, פושט רגל שפתח בית קפה – חלומו הגדול – ורק פיצוץ מטען חבלה בקרבת מקום, גרם לו ברוב ייאושו, לאחר סירוב הבנקים, ללכת לבקש הלוואה בשוק האפור ומכאן הדרך לתהומות וסכסוכים משפחתיים בטוחה.
קוראים נכבדים אם אינכם מודעים לכך כחצי מיליון ישראלים טובים שקועים ללא מוצא בשוק האפור עם מיליוני משפחות המעורבות באסון זה, אין זה דבר של מה בכך, ואיציק חדד מתאר ביד אומן מרתקת עולמות הנסתרים מעיני אזרחיה השבעים של מולדתנו, ומבחינה זו הוא מחדש גדול בספרות העברית, מחלוצי הדור החדש והרענן של הספרות בת ימינו. כי אם אחד מהמבקרים ב"הארץ" כתב על א.ב. יהשוע שהוא מצטמצם וכותב על הבורגנות (זכותו!) הרי שהמנעד של "נערי הפח" הוא הרבה יותר רחב.
הספר מתאר בצורה ספרותית אופיינית, את האירועים מקולם האישי של כל גיבור וגיבור. הגיבור הראשי, יוסי, צמח כבחור רגיל משפחה בגרעינית חמה, אב שובה לב, איש עבודה שהאלצהיימר שלו ואהבתו לבנו היא פנינה ספרותית. משפחתו של יוסי צמח רגילה, שתי בנות, אישה נחמדה. יוסי הכישרוני פתח בית קפה מצליח שנפל עסקית כיוון שמטען חבלה מתפוצץ בסמוך, הלקוחות מדירים רגליהם והחובות תופחים. המילואים בגבול לבנון מצילים אותו מדכאון, אבל יותר מזה הם גורמים לו להתפתות לשותפות, פאסיבית אמנם, להברחת סמים-שתסיים את סבלו.
גיבור אחר גדל בבית קר של איש עסקים ומנהלת בית ספר, ילד נטוש רגשית, שמתחבר לחלומות של להיות עבריין צמרת איש עסקים וסוחר סמים עם כנופיית ערבים ברמלה ובחיפה – פיצויי על חסכי ילדות רגשיים.
גיבור שלישי, מועלם, הגיע ממשפחה מזרחית ערכית בקרית שמונה, שאחד מבניה מת מסמים, ובן המשפחה הגולנצ'יק מחליט להצטרף למשטרה כדי לנקום את מות אחיו אליו התכחש ולחסל את נגע הסמים.
לדמויות אלה מצטרפים דמויות מכל רחבי החברה הישראלית, המתוארים באמינות שובת לב, ונפגשים בין אם ישירות או עקיפות להתרחשויות הפתלתלות. כמיטב הספרות הטובה והאוניברסלית אין כאן כתב אישום כלפי הדמויות אלא תיאור מצבם. אין רעים טובים ואין טובים מוחלטים – כמו ברומנים של רם אורן. אין שיפוטיות ניכר שהסופר מבין את גיבוריו. עולמו של איציק חדד מורכב מאוד, חומל ומבין. חדד קושר אותך בעברית רהוטה וקולחת עם סלנגים עכשווים כיאות להתפתחות השפה העברית בישראל החדשה: "אוונטה" "תחטוף בוסה" חי את ההוויה הישראלית.
יש לעודד בכל לב את הסופר איציק חדד שהבנתי שכדי להוציא את ספרו בהד-סטארט, קשה קשה מאוד לפצח את ההגמוניה של הספרות העברית. מקווה שאיציק חדד יצליח להגיע לעיני ולבבות הקוראים. ממליץ לחפש את ספרו הקודם "תחנה אחרונה בנתניה".
