יום שישי. אני ממתינה לפני מעבר חציה. שלוש בנות, מתבגרות צעירות, נעמדות לידי ומדברות:
– "אז אח שלי… הוא לקח את הג'יפ. אתן שומעות? את הג'יפ החדש… היקר…
– מה, הג'יפ שאבא שלך קנה?
– כן. הג'יפ. וואוווווו הוא מה זה יקר. ממש ממש, כאילו יותר ממאה אלף, יותר ממלא כסף… ממש ממש יקר, אתן לא מבינות…
– ומה קרה?
– אח שלי, הוא החזיר את הג'יפ עם שריטה ענקית בצד…
– וואוווווווו!!!
– כן, אין לכן מושג… אבא שלי צרח עליו. צרח עליו כמו שאתן לא מאמינות. כל הבנין שמעו. איזה פחד. חשבתי שהוא יזרוק אותו מהבית…
– אז למה הוא נתן לו בכלל?
– רצה לצ'פר אותו, השתחרר לו הליווי והוא ידע שזה יעשה לו את היום…"
ואז האיש הירוק הופיע, חציתי את הכביש ונשארתי עם השיחה הזאת בראש וגם קצת בלב. חשבתי על האבא שקנה רכב במיטב כספו, רצה בסך הכל לשמח את בנו, ובסוף מצא את עצמו עושה בדיוק את ההיפך. חשבתי על הבן שמן הסתם הבין את גודל האחריות, ידע עד כמה הג'יפ חשוב לאבא, ועדיין לא הצליח להחזירו שלם. וחשבתי על אחותו. ואז חשבתי על עצמי.
מעולם לא נהגתי באוטו של אבי. מעולם. הייתי עדה לשיחות שלו עם אחי ואחותי הבוגרים ממני סביב נושא הרכב וידעתי – אני לשם לא נכנסת! הרכב הראשון בו נהגתי היה של חברי, היום בעלי, וידעתי שכל מכה ושריטה שאעשה תעלה לי הכי הרבה ביום במוסך, וזהו.
כשילדיי קיבלו רישיון נהיגה עשיתי הכל כדי לעודד אותם ולעזור להם ללמוד איך לעשות את זה הכי טוב שאפשר ואז – לשגר אותם ליקום (באוטו שלי) עם אמונה, וברכה. מוכנה שהרכב יחזור עם שריטות ודפיקות כחלק מהעניין.
הילדים שלנו מפגישים אותנו שוב ושוב עם עצמנו, אם נרצה בכך ואם לאו. מותר לנו לא לתת לנהג הצעיר שלנו לנהוג בג'יפ היקר לכיסנו ולליבנו. באמת. אם כל שריטה וכל כיפוף בפח יקלקלו את יחסינו – אז תמנעו מזה לגמרי ודי. תסבירו לו כמה קשה עבדתם וכמה כנראה תכעסו ותיקחו ללב כל פגיעה ברכב, ותשמרו על היחסים הטובים. עדיף.
אנחנו הורים, ואנחנו גם אנשים. מותר לנו לא לתת לילד הקטן לשחק במחשב של העבודה אלא רק בזה של הבית. מותר לנו לא לתת לקטנטנה להתחפש עם הנעליים החדשות אלא באלו שאני כבר לא נועלת. מותר לנו ואף עדיף לנו, בעיקר במקרים בהם הסרט ידוע מראש, והתנאי שלנו לתת ולקבל חזרה כפי שנמסר וללא כל פגע – אינו מציאותי.
אם נצליח לעבוד על עצמנו ו"לשחרר" – מה טוב. ואם לא, אז ננסה למצוא פתרונות יצירתיים, כדי בכל זאת לתת להם ללמוד ולהתנסות, ונסביר לילדינו בשיחה פתוחה וגלויה את הקושי שלנו בנושא, בתקווה ואמונה שיוכלו להבין ולכבד גם את רצוננו.
