בין אמצעי התקשורת לארגונים חברתיים או "סתם" אזרחים שמבקשים למחות, יש הסכם שלא נכתב בשום מקום אבל הוא בבחינת התורה שבעל פה: אתם תחסמו עורק תנועה משמעותי, רצוי את נתיבי איילון או את כביש ירושלים-ת"א, ואנחנו נדאג שיישמעו עליכם. לא בטוח שהמסר יעבור, ספק אם מישהו יקלוט את כל רשימת הדרישות שתעלו, אבל לפחות לא תהיו שקופים. ותרו מראש על מחאה שקטה מול הבית של השר, תשכחו מהודעה לעיתונות עם ציטוטים לוחמניים – רק פקק שיצטלם טוב ויעלה לשמיים את מפלס העצבים יביא אתכם לקדמת הבמה. מה שתעשו איתה, או עליה, זה כבר העניין שלכם. אנחנו נדאג למוסיקת רקע מלטפת, צילומי תקריב שיספקו את הדרמה, ומדי פעם נביא גם כמה קולות ששואלים: אבל למה ככה, לחסום זו לא הדרך. לא נגלה למגיבים שזו לא הדרך שלכם – זו הדרך שלנו.
העסקה הלא כתובה הזו מוכרת גם למשטרה. למעשה, היא משתפת איתה פעולה בסוג של קריצת עין מוגבלת בזמן. אין זכות מחאה אם אין מי שמשמיע אותה – את זה מבינים גם השוטרים שבעצמם מנהלים מאבק על תנאיהם, לרוב באמצעות קרובי משפחתם. הבעיה בסידור הזה, מעבר לעניין הסדר הציבורי והפקקים (שגם ביום רגיל לא עושים הרבה טוב לבריאות), היא השחיקה של סף הגירוי. לא של המפגינים – שלנו בתקשורת. המוחים מפנימים כמובן את השחיקה הזו ומספקים בהתאם חסימות ממושכות יותר, קולניות יותר. כדי למשוך קצת יותר את "זמן המסך" או את מספר המבזקים שידברו עליהם ברדיו, כדאי גם שמישהו יבלה במעצר או לפחות יוכנס לניידת. זה נשמע ציני, אפילו מרגיז, אבל אלו הם כללי המשחק (העגומים) היום.
כל זה מביא אותנו אל קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים" בראשות אייל כהן, שהביאה אתמול לפקקי ענק ממושכים באזור ת"א. קומץ מפגינים הספיק בשביל לייצר כאוס לא קטן בנקודת הזמן ובמיקום הקריטיים ביותר, כאוס שכיאה לכללי המשחק הצליח להשיב את המאבק פעם נוספת אל הכותרות. אם גם אתם תהיתם על מה המאבק נסוב כיום משום שזכרתם בצדק שלפני מספר חודשים נחתם הסכם שהוגדר "היסטורי" ובמרכזו העלאת קצבאות הנכות – אתם לא לבד. אבל רוב אמצעי התקשורת שסיקרו את חסימת הכבישים של אתמול לא הזכירו את ההסכם הזה (למען ההגינות גם כאן אצלנו זה לקח מספר שעות). ברוב המקרים גם לא נעשתה אבחנה של ממש בין קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים", לבין הארגונים האחרים שלא לוקחים חלק במחאה המחודשת. אלכס פרידמן, למשל, שהוביל את מאבק הנכים ומי שעומד בראש ארגון "נכה לא חצי בן אדם", יצא נגד המהלך של אתמול: "פעם אחר פעם קבוצה קטנה ואלימה של נכים פוגעת בציבור ושוחקת את תמיכתו, שהשגנו בדם ויזע לאורך שלוש וחצי שנים של מאבק עיקש ואחראי. למרות הכל, בסוף יהיה כאן טוב".
האם העמדה הזו של פרידמן צריכה להביא אותנו בתקשורת לשנות את היחס לקבוצת "הפנתרים" עד כדי הימנעות מסיקור המחאה שלה? במובן הטכני, הדבר בלתי אפשרי משום שכלי תקשורת חייב לסקר חסימה של כבישים מרכזיים. בהיבט המהותי, התקשורת צריכה להשמיע את קולם של המוחים – גם ואולי דווקא אם הם בשוליים. דווקא אם הם "לא נחמדים" כאמירתה המפורסמת של ראש הממשלה גולדה מאיר על "הפנתרים השחורים". מה בכל זאת אפשר וצריך לעשות? להביא ככל הניתן את התמונה הרחבה (זה נכון תמיד), את המורכבות של הסיפור, הרקע הרלוונטי והקולות השונים.
כהן פינת פרידמן
בהקשר הזה, צריך לומר, גם אלכס פרידמן מתאר תמונה שטחית ביחס למציאות. הוא מציג עצמו כמבוגר האחראי, האדם המתון והפרגמטי שידע להוביל מאבק עיקש אבל גם להסכים לפשרה לא פשוטה – אולם ייתכן מאוד כי עצם התפיסה של פרידמן כאדם פרגמטי נגזרת מהתדמית המיליטנטית של קבוצת "הפנתרים". בדינאמיקה של מאבקים, או של מו"מ, ריבוי קולות וארגונים בהחלט יכל להזיק – אבל לפעמים הוא יכל דווקא לסמן את דרך האמצע ולהאיץ בנציגי המדינה לפתוח את הכיס פן משקלם של "המיליטנטים" יגבר בסופו של דבר ויעלה את המחיר.
ככלל, המאבק של קבוצת "הפנתרים" נראה לכאורה חסר סיכוי לאחר שכבר נחתם הסכם שעוגן בחקיקה, אולם בפועל הוא תורם לכך שמה שהוצג כהסכם היסטורי (במידה של צדק) ייצרב בתודעה כפשרה בינונית, שלב ביניים בלבד, בדרך לתיקון משמעותי יותר בעתיד. במילים אחרות, אם שמים בצד את האגו ואת פוליטיקה – פרידמן זקוק לפנתרים והפנתרים זקוקים לפרידמן. איך אמר האחרון? בסוף יהיה כאן טוב.
