בזמן שקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מבקרת בישראל, מחשבותיה יוטרדו ודאי מעובדה אחת שהפכה נוכחת מאד בתקופה האחרונה אצלה בבית: רוח בלהות מהלכת על פני אירופה. זוהי רוח בלהות המכונה בדרך כלל בתקשורת "פופוליזם". נראה כי בכל שנות קיומו של האיחוד האירופי לא התקיים איום ממשי כל כך על יציבותו של הגוש, וכפי שאמר מתאו סלביני, יו"ר מפלגת "הליגה הצפונית" האיטלקית "נראה אם בשנה הבאה יתקיים בכלל איחוד אירופי". יותר ויותר מפלגות קוראות תיגר על ההיגיון הגרמני של צמצום תקציבי מתמשך, דבר שמייצר לא פחות מפאניקה בגרמניה.
הממשלה האיטלקית היא הראשונה מזה שנים שמעזה להמרות את פיה של גרמניה בנושאים כלכליים. "לא איכפת לי אם לא יאהבו את זה באיחוד האירופי. אנחנו מסרבים להישאר בכלא הגרמני" אמר סלביני
שליטה באמצעות המנגנון הדמוקרטי
כאשר באים לדון במצבו של האיחוד האירופי חשוב לזכור שיש את אלו המרוויחים מהאיחוד ויש את אלו שמפסידים. בניגוד לסיפורים של "סולידריות כלל אירופית" שהפקידים המעונבים בבריסל אוהבים לספר שוב ושוב כמו מנטרה, חלק גדול מתושבי האיחוד האירופי סובלים ממשבר כלכלי מתמשך בעשר השנים האחרונות. באיחוד האירופי ישנן מדינות חזקות יותר וכאלו חלשות יותר. גרמניה, מקימת האיחוד והכלכלה הגדולה ביותר ביבשת, הייתה מאז ומעולם הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר מבין כולם. היא זו שקובעת את הטון ביבשת, ומעטות ההחלטות שמתקבלות ללא הסכמה של נציגיה ובעלות בריתה. לא מדובר בתיאורית קונספירציה, אלא בניתוח פוליטי פשוט: החזק הוא זה שמכתיב את סדר היום.
הדוגמא המובהקת ביותר לכוח הפוליטי האצור בידי גרמניה הייתה תגובת האיחוד האירופי למשבר הכלכלי של 2008. כתנאי לחילוצן של ממשלות המדינות החלשות יותר באיחוד, דרשה גרמניה יישום של "האידאולוגיה הגרמנית" – קיצוצי ענק בתקציבי המדינה. מזה עשור שמדינות הפריפריה של אירופה נאלצות לעמוד ביעדים תקציביים שדורשים קיצוצים אדירים במערכות הבריאות, החינוך, הרווחה ועוד. זאת על אף העובדה שלדעת כלכלנים רבים מהלך זה העמיק את המיתון באותן המדינות וגרם לזינוק ברמות האבטלה והעוני.
כך למעשה הפכה גרמניה לזו השולטת במדיניות הכלכלית של ממשלות נבחרות ברחבי האיחוד האירופי – וכך בגורלם של עמים שלמים ביבשת. שליטתה של גרמניה ביבשת נעשית לא דרך כיבוש צבאי, אלא דווקא באמצעות המנגנון הפוליטי של האיחוד האירופי. למשל, בשנת 2012 אולצו כלל מדינות האיחוד האירופי לחתום על אמנה בשם "ההסכם הפיסקלי האירופי"- פרי עטה של גרמניה ובעלות בריתה ביבשת. ההסכם דרש מהממשלות לחוקק חוקים לאומיים שקובעים כללים פיסקליים שמטרתם למנוע ממשלות עתידיות לבצע הרחבה תקציבית. החתימה הייתה וולונטרית, כמובן. אלא שגרמניה הציבה את החתימה על ההסכם כתנאי לקבלת סיוע פיננסי בעקבות המשבר, הדרך היחידה למנוע פשיטת רגל לאומית, עבור חלק מהכלכלות.
כוחה של גרמניה על שאר היבשת מופעל במידה שווה על ממשלות ימין ושמאל. עד כדי כך, שבשנים האחרונות קשה להבדיל בין מפלגות הימין לאלו שמשמאל – שני הצדדים מציעים את המדיניות הכלכלית הגרמנית. יוון היא כמובן דוגמא מצוינת לכך – ממשלת השמאל הקיצוני שעלתה לשלטון בשנת 2015 והבטיחה להמרות את פיה של גרמניה הוכנעה בסופו של דבר, וקיבלה את דרישותיה של גרמניה באופן מוחלט.
אלא שבאירופה של היום אי אפשר להודות בכך שלא העם הוא זה שקובע את גורלו שלו, הרי על פי חוקי האיחוד רק מדינות דמוקרטיות רשאיות להיות חברות. לא ניתן להכריז בגלוי שהעם רשאי לבחור את מנהיגיו, אבל לא את מעשיהם של אותם המנהיגים. כך, אפשר לומר שמודל המדינה הרצוי בשביל האליטה הגרמנית הוא כזה: בעל מנגנון דמוקרטי על פניו, ואורח חיים פתוח וליברלי, אבל כזה שניתן להגביל אותו בכל הנוגע למדיניות הכלכלית. במובנים רבים, גרמניה חותרת ליצירת אירופה בה מתקיימת זכות בחירה חופשית, אך כלל המועמדים מציעים את אותה המדיניות הכלכלית, בין אם ירצו בכך ובין אם לא.
מרחב חופשי לפעולה? אולי כבר לא
אלא שבחברות דמוקרטית קשה לאורך זמן לפעול באופן מובהק נגד האינטרס של רוב התושבים. במדינות רבות התחזקו משמעותית בשנים האחרונות מפלגות שקוראות להתנגד להתערבותו של האיחוד האירופי, ורבים מהם קוראים בכלל לנסיגה מהאיחוד. רבות ממפלגות אלו מתנגדות גם להסכמי התנועה החופשית שהן חלק מרכזי נוסף של דרישותיה של גרמניה כתנאי לחברות באיחוד. מרביתן משתמשות ברטוריקה גזענית ופעמים רבות אנטישמית מובהקת. במזרח אירופה, במדינות כמו הונגריה ופולין, אותן מפלגות עוסקות באופן פעיל בצמצום המנגנון הדמוקרטי הליברלי במדינה.
במערב אירופה העניין מעט שונה. בסבב הבחירות האחרון התחזקו משמעותית מפלגות שקוראות תיגר על השליטה של האיחוד האירופי במדינות הלאום השונות. בצרפת, עלתה מפלגתה הלאומנית של מרין לה פן לסבב הבחירות השני, תוך הבטחה לקיום משאל עם בסגנון בריטי על עזיבת האיחוד. גם בהולנד, אוסטריה, שוודיה ומדינות מערב אירופיות אחרות התחזקו משמעותית אותן המפלגות הקוראות להפר את מרותה של גרמניה, או לעזוב את האיחוד האירופי.
המפלגות שונות אחת מהשניה במובנים רבים, אבל יש ביניהם מכנה משותף – כולן קוראות תיגר על שני המאפיינים של "הסדר הגרמני" באירופה. במילים אחרות, כל אותן המפלגות דורשות מצד אחד הרחבה תקציבית כדי להחיות את מערכות הרווחה של המדינות שנשחקו בעשור האחרון, ומהצד השני כולן שואפות לצמצם את המימדים הליברליים של המשטר.
באופן לא מפתיע, התחזקות אותן המפלגות נתפשת בגרמניה כ"איום על הסדר ואורח החיים הגרמני". דוגמא מובהקת למגמה זו היא התגובה האירופית והגרמנית לממשלה הנוכחית באיטליה, המורכבת ממפלגה לאומנית וגזענית, ומפלגה שמתנגדת לחברותה של איטליה באיחוד. אותה הממשלה הכריזה בשבוע שעבר כי תגדיל את הגירעון לרמה של 2.4%, מה שגרר תגובות זועמות ואיומים מצד מוסדות האיחוד האירופי. במקביל, היא מקיימת מאבק עם האיחוד האירופי על כוונתה לגרש פליטים אפריקאים חזרה לאפריקה, תוך מסע הסתה גזעני נגדם – מהלך שזוכה לביקורת חריפה בגרמניה.
זו הממשלה האיטלקית הראשונה מזה שנים שמעזה להמרות את פיה של גרמניה בנושאים אלו. "לא איכפת לי אם לא יאהבו את זה באיחוד האירופי" אמר מטאו סלביני על תגובת האיחוד להצעת התקציב שהגישה ממשלתו. "אנחנו מסרבים להישאר בכלא הגרמני" אמר מי שהיה מועמד לתפקיד שר האוצר בממשלה, אבל נפסל בלחץ האיחוד האירופי.
התחזקותן של אותן המפלגות מאיימת על השליטה הגרמנית על אירופה. הן מאיימות להשתמש בכלי שאפילו לגרמניה אין איך למנוע את תוצאותיו – משאל עם על עזיבת האיחוד. עזיבה אמנם תפגע מאד באותן המדינות, אבל השליטה של מוסדות האיחוד האירופי עליהן תחדל. כשכל כך הרבה מדינות מאיימות לעזוב את האיחוד, גרמניה צריכה להחליט איך להגיב, כך שימשיכו להיות הכוח השולט באירופה.
הדילמה של האליטה – להדק או לשחרר?
לפני מקבלי ההחלטות בגרמניה עומדות שתי חלופות – להדק את השליטה ולנסות למנוע התחזקות נוספת של ההתנגדות תוך שמירה על משטר כלכלי שפוגע בחלשים ביותר באירופה, או שחרור הלחץ, ומתן אפשרות להרחיב מעט את ההוצאה הממשלתית. כך, עשויות מפלגות "פרו גרמניות" לחזור להתחזק תוך הבטחה להשקיע יותר בציבור.
מי שמייצג את עמדה זו הוא דווקא עמנואל מקרון, נשיא צרפת. מאז היבחרותו דוחף מקרון למספר רפורמות באיחוד האירופי שיאפשרו לממשלות מרחב פעולה תקציבי גדול יותר. בייחוד, מציע מקרון להבטיח גיבוי אירופי כולל של האג"ח של ממשלות החברות באיחוד. כך, מחיר ההלוואה של הממשלות השונות ירד, ויתאפשר להן להגדיל את היקף ההוצאה. הגרמנים, כמובן, מסרבים בתוקף. מחיר האג"ח הוא מנוף לחץ משמעותי בעבור גרמניה – ממשלה שממרה את פיה זוכה באופן מיידי לזינוק במחיר ההלוואות. במידה והצעתו של מקרון תיושם, תאבד גרמניה את האיום הזה על שאר אירופה.
האופציה השנייה שעומדת בפני גרמניה להתמודדות עם גל הפופוליזם הוא דווקא הידוק השליטה שלה במערכות הפוליטיות הלאומיות, בניסיון למנוע מאותן המפלגות ייצוג פוליטי, או כוח ביצועי
מפלגת השלטון בגרמניה, ה-CDU, הולכת ומקצינה את עמדותיה בשנים האחרונות, וההתנגדות להצעות מסוג זה הולך וגובר בה. אנגלה מרקל, נציגת "הסדר הגרמני" באירופה, הולכת ומאבדת כוח מול הפלג הימני ביותר במפלגתה. בשבוע שעבר זועזעה מפלגת ה-CDU כשמועמד הפלג הימני במפלגה זכה בתפקיד מפלגתי על חשבון מועמדה של מרקל. עד כדי כך שבשבוע האחרון החלה התקשורת הגרמנית לנבא את סוף עידן מרקל.
הידוק בשם הליברליזם – נאצים ופופוליסטים החוצה, אבל מי נשאר בפנים?
האופציה השנייה שעומדת בפני גרמניה להתמודדות עם גל הפופוליזם הוא דווקא הידוק השליטה שלה במערכות הפוליטיות הלאומיות, בניסיון למנוע מאותן המפלגות ייצוג פוליטי, או כוח ביצועי.
קריאות מסוג זה החלו להישמע השבוע מצד בכירים בגרמניה, בעקבות פרסום תכניותיה הפיסקליות של ממשלת איטליה. בית המשפט האירופי לביקורת, גוף פקידותי שאחראי לפיקוח על המדיניות הפיסקלית של ממשלות האיחוד, אמר כי האיחוד האירופי היה גמיש מדי מול הממשלות האחרונות ואיפשר להן להגדיל את ההוצאה יותר מהמקובל. נציגי הארגון קראו להידוק הפיקוח על המדיניות הפיסקלית של הממשלות השונות.
גונתר אוטינגר, נציב התקציבים האירופי וגרמני חבר מפלגתה של מרקל, אמר בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" כי על הנציבות האירופית למנוע מאיטליה לבצע את התכנית התקציבית שהגישה. קריאות מסוג זה אינן יוצאות דופן בגרמניה. גונטראם וולף, כלכלן גרמני בכיר התראיין גם הוא לדר שפיגל ואמר באופן חד משמעי כי "הנציבות האירופית מוכרחה לסרב לתקציב האיטלקי".
בגרמניה עולה יותר ויותר הקריאה "להיאבק בפופוליסטים", שמתוארים כחבורה בלתי יציבה של גזענים חסרי אחריות פיסקלית, שעלולים לפרק את מוסדות הדמוקרטיה ולהביא את ארצותיהם ואת אירופה כולה לפשיטת רגל. כך, גרמניה עשויה לדחוף להגבלות פוליטיות נוקשות יותר על ממשלות אירופה, כדי למנוע את חופש פעולתם של אותם פופוליסטים, בשם הליברליזם האירופי.
הגבלות אלו עשויות לבוא במגוון צורות: הגרמנים עשויים להחריף את הסנקציות על פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס הגרמני, או לדרוש לאסור את ביצוען חוקית. למשל, בעתיד הקרוב, גרמניה עשויה לדרוש שהאיחוד האירופי יהיה בעל זכות וטו מוחלט על תקציבי מדינה, או החלטות שלדעתה מפרות את "רוח האיחוד האירופי". לחלופין, עשויות גרמניה ובעלות בריתה לדרוש כי כל מפלגה שתרצה לרוץ בבחירות לאומיות תידרש לקבל אישור מהאיחוד האירופי, שיסנן את אותם פופוליסטים בשם הליברליזם.
יש לציין כי מרבית מפלגות אלו אכן מהוות איום לדמוקרטיה במדינתם, והחלשתן רצויה מאד. עם זאת, הדבר יעשה תוך כדי הידוק השליטה הגרמנית בשאר אירופה, והחלשת כל אפשרות להציג אלטרנטיבה לחזון הגרמני: מדינה בעלת מוסדות דמוקרטיים ריקים בפועל, שאמנם אין בה גזענות מוצהרת, אבל היא כפופה באופן מוחלט לרצונה של האליטה הגרמנית.
