התגעגעתי אליהם.
אתמול עוד התלבטתי עם עצמי אם אני מתגעגעת לתלמידים שלי שלא ראיתי מערב יום כיפור או שלגמרי מיציתי את החופש עם הילדים הפרטיים שלי מהבית. אלא שבלילה, כשנדדה שנתי והרגשתי תחושת פרפרים קלה חולפת במעלה הבטן הבנתי שאני אשכרה מתגעגעת אליהם.
בבוקר היה לי זמן, אחרי שאחרון בני הבית עזב את מתחם המחייה המשותף יכולתי בנחת לבחור לעצמי בגדים, להתקלח, להתבשם ולהתארגן לקראת המפגש המחודש. ממש כאילו היה זה סיפור אהבה רומנטי.
שעה אחר כך, חמש דקות בערך אחרי שנכנסתי לכיתה, חלף לו הגעגוע.
הבנתי שרק אני חיכיתי למפגש, הם מצידם ראו ביום הלימודים הזה, ובעיקר בשלוש שעות רצופות של מתמטיקה, מטרד. בניסיון נואש להראות להם שמתמטיקה זה מעניין ועד היום הם לא שמו לב אבל הם לגמרי נתקלים במתמטיקה כל יום, נעמד אחד מהם ואמר: "המורה, שתדעי, את אחלה, באמת, הבעיה היא המתמטיקה".
הם מבחינתם היו מדלגים על היומיים האלה, לא ברור להם למה לא עשו גשר כי "למי יש ראש בכלל להתרכז עכשיו יומיים שלמים, ועוד שלוש שעות מתמטיקה רצוף, כשביום ראשון הקרוב יוצאים לשבוע מסע ישראלי".
מה גשר? אני אומרת להם, לא מספיק לכם כל החופש ועוד בסוף אסרו חג?
לפני כמה ימים התקשרה אלי חברה ואמרה לי שבתור נציגת עובדי משרד החינוך אני צריכה להסביר לה למה יש יום חופש באסרו חג ומה זה בכלל האסרו חג הזה. לא היה לי מושג מה המשמעות של אסרו חג אז נגשתי לויקיפדיה ומצאתי שאסרו חג זה היום חול שאחרי שלושת הרגלים, וביום הזה, היום שאחרי, מרבים לאכול ולשתות. וואלה. סיבה מצוינת לחופש. הייתי בטוחה שאני אמצא שם הסבר עמוק למה היום הזה הוא יום חופש, משהו בסגנון שני ימי ראש השנה או שני ימי פורים, אבל דיי מהר הלכתי לאיבוד בין הפרשנות של חז"ל להסבר של תלמוד ירושלמי. בשורה התחתונה זה עוד יום חופש מיותר.
התלמידים שלי, שבניגוד אלי ואל החברים שלי, ידעו בדיוק מה זה אסרו חג הסבירו לי שהם היו חייבים עוד יום מנוחה אחרי ההקפות.
הקפות הקפות? שאלתי.
הקפות, ברור המורה, הקפות עם האוטו של כל העיר. כל הלילה הקפנו.
בקיצור, הם הקיפו ואחר כך נחו ומרוב מנוחה לא הצליחו להירדם עד אמצע הלילה והגיעו יום אחרי האסרו חג עייפים וחסרי מוטיבציה.
הזכרתי להם שהבגרות אוטוטו ויש לנו רק שלושה חודשים, אם לא מורידים את מסע ישראלי וחופשת חנוכה, את יום חיילות, סיור במרכז רבין, יום התנדבות ועוד כמה פעילויות חברתיות שבאמת, בלי שמץ של ציניות, הרבה יותר חשובות מפרבולה בוכה או צוחקת.
הצעתי להם שבגלל שאין זמן אז נקבע ימי מרתון בימי שישי ואולי גם עוד יומיים שלושה בחופשת חנוכה. הם גיחכו בשקט כתגובה להצעה המפתה והסתכלו עלי במבט מבולבל מכמות האירועים והמידע ששפכתי עליהם באותו הרגע. ממש אפשר היה לראות את סימן השאלה הענק מרחף להם מעל הראש. הם לא הבינו בכלל מה הבעיה. מבחינתם, הסביר לי אחד מהם: "שלושה חודשים זה עוד מלא זמן, המורה. אין לי מושג מה קורה מחר בבוקר, אז את רוצה שאני אהיה מוטרד ממה שאמור לקרות עוד שלושה חודשים?"
כמו כמעט כל דבר בחיים הכל יחסי. לזמן בגילי יש משמעות אחרת, בתור אחת שלא מבינה לאן נעלמה לה השנה האחרונה ואיך זה יכול להיות שהילד הכי צעיר שלה כבר בכיתה ב', שלושה חודשים נראים כאילו הם רגע חולף. לעומת זאת בגיל 17 שלושה חודשים הם נצח.
