השינוי הגדול בחייה של אלהאם מחאמיד רוזין, קפטנית נבחרת ישראל בכדור-שער, הגיע לאחר שגילתה את קיומו של המשחק, המותאים לאנשים כמוה, החיים עם לקות ראיה. כנערה באום אל פאחם המתמודדת עם לקות ראיה קשה, המשחק העניק לה מקום בחיים לצמוח ולגדול בו, כדי להפוך לאישה מלאת הביטחון העצמי שהיא היום. "בגיל 15 שמעתי על המשחק הזה מהבנים. היה לנו מועדון של העיוורים אליו היו מגיעים באום אל פחם. יום אחד הגיע להם מאמן והתחיל לשחק איתם בכדור שער. הבנים פתאום החלו לדבר על המשחק הזה וזה כל כך הדליק אותי ואני אומרת גם אני רוצה. מה זה? משחק שגם אני יכולה לשחק? יש לי את התנאים שאני כן יכולה להשתתף בו?"

נבחרת ישראל היא מעצמה בספורט הפראלימפי כדור שער נשים. ישראל היא אחת הנבחרות הטובות בעולם כיום ומועמדת למדליה בכל תחרות בא היא משתתפת. הישג השיא של הנבחרת היתה הזכייה של נבחרת הנשים במשחקים העולמיים שנערכו בסיאול ב-2015. בגמר בלתי נשכח, ניצחה נבחרת הנשים את נבחרתה של סין בתוצאה 4:1. את כל ארבעה השערים לזכות ישראל הבקיעה קפטנית הקבוצה, אילהם מחאמיד.

משחק כדור שער מתקיים באולם סגור ומשוחק עם כדור מיוחד, שמורכב בין היתר מפעמונים. המשחק דורש שקט מוחלט, על מנת שהמשתתפים יוכלו לשמוע את הכדור ולמקם את עצמם ביחס אליו. המשחק משוחק בשכיבה על הרצפה, כשעל השחקנים לחבוט בכדור על מנת להכניס אותו לשער הקבוצה היריבה.

מחאמיד בת ה-28 היא לקוית ראיה מלידה, בעלת תואר שני בטיפול דרך פסיכודרמה. בעזרת משחק הכדור שער. מחאמיד עברה שינוי מדהים מילדה ביישנית ומופנמת שכמעט לא יוצאת מהבית,לספורטאית פורצת גבולות ומעוררת השראה. מחאמיד הייתה צריכה לעבור דרך בלתי אפשרית כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית של נערה צעירה שבוחרת להיות ספורטאית, בחברה ערביה מוסלמית ומתמודדת במקביל עם לקוית ראיה מגבילה, בדרך להפוך לאחת השחקניות הטובות בעולם ואחת הספורטאיות הגדולות בארץ.

מחלת העיניים שלה התגלתה בגיל 4 חודשים, סבתא שלה הבחינה שהיא לא מצליחה לראות דברים פשוטים שתינוקות בגילה אמורים כבר לראות. לאחר שנלקחה לרופא, היא אובחנה במחלת עיניים תורשתית. כילדה קטנה מחאמיד התקשתה למצוא את דרכה המוגבלות שלה גרמה לה להתבודד חברתית ולא למצוא חברים בני גילה. "כשהייתי ילדה קטנה לא עסקתי בספורט. הייתי בחוג קארטה והוציאו אותי כי אני לא רואה מספיק טוב בשביל להיות שם.כל הזמן בתוך העיר שלי ,לא באמת התמודדתי על לעסוק בספורט וכל הזמן דמיינתי וחלמתי שיהיה לי ספורט שאוכל להשתתף בו. אני לא רואה כמעט כלום ביום, בחושך אני רואה קצת יותר, אבל זה עדיין לא מספיק טוב, בערב הייתי יוצאת לשכונה בועטת בכדורים או פחיות. היה לי הרבה אנרגיות ולא ידעתי איך להוציא אותה. לכן הייתי לפעמים משחקת עם האחים בבית"

כששמעה על המשחק, הלכה מחאמיד למאמן נבחרת הגברים בעירה וביקשה לשחק גם. "הוא היה מורה באחד מבתי הספר. נסעתי אליו ודיברתי איתו על איך אני יכולה להגיע לזה? ואז הוא אמר לי שאין. שהוא היה שמח מאוד לאמן אותי, אבל כרגע אין בנות בקבוצה והוא לא יודע עם יש בנות בכלל. ואז אמרתי לו שאני ממש רוצה, אולי אני יכולה לבוא לנסות? אז מה עם זה רק בנים, אני יכולה לשחק איתם?

אז הוא במקביל בדק עם המאמן הראשי של התאחדות והוא אמר לו "תקשיב יש פה איזה ילדה שרוצה לשחק, האם זה מותר? זה בסדר?" הייתי בדיוק בסוף כיתה ט'. המאמן הראשי אמר לו שכרגע יש מחשבה להביא בנות לכל מיני ענפים והוא יודע שיש בעולם כל מיני קבוצות של נשים מתחרות בעולם, בנבחרת של הכדורשער. אבל בישראל אף פעם לא היה. אז הוא אומר בוא תנסה, תתחיל עם הילדה, תקבע איתה ואולי אנחנו גם נחפש בנות אחרות בארץ.

אחרי כמה חודשים התחלתי להגיע לאימונים. והיה הרבה ילדים, היה איזה עוד 40 ומשהו בנים. האימונים היו בירושלים, תל אביב. התחלתי להתאמן והתחלתי להרגיש וואו אני מנצחת ואני טובה במשהו, פתאום העניין התחרותי שהוא היה מאוד סגור אצלי ולא היה לי מקום להתחרות, אז פתאום יצא החוצה. התחלתי לגלות בעצמי יכולות שלא הכרתי אותם בכלל. יכולת לתקשר עם אנשים, עם ילדים אחרים. לעזור, להבין, לתמוך. שם קיבלתי גם הרבה ערכים  חברתיים, שכל אחד מאיתנו צריך ללמוד.

אני בעצם הילדה הראשונה בארץ שלמדה את המשחק הזה. אני ואחרי כחצי שנה מצאו עוד שתי בנות. אחת מחולון ואחת מראש העין. וכך עשו עשו אותנו נבחרת ואחרי שנה, ב-2008 היינו ארבע בנות נבחרת. הנבחרת יכולה להיות מ3 עד 6. ב-2008 החל פרויקט אתנה וסימנו אותנו כנבחרת עתידית לריו 2016. התחלנו להתאמן, התחלתי לאט לאט לנסוע לת"א. בהתחלה זה היה קשה והייתי נוסעת עם המאמן שלי מאום אל פחם".

מחאמיד מצאה את מקומה והתאהבה בכדור שער ובכל הדברים הנפלאים שהעיסוק בספורט יכול להעניק לה. כדי להצליח להמשיך לעסוק בדבר הנפלא החדש בחייה, מחאמיד הייתה צריכה לעבור מספר מכשולים לא פשוטים בדרך לשינוי מדהים בחייה "אח"כ הוא נהיה קצת פחות בעניינים של הנבחרת . אז הייתי צריכה לנסוע לבד, ואז התחיל וויכוח עם ההורים שלי, "מה פתאום את נוסעת לבד? למה את חוזרת בשעה מאוחרת?" עד שסיימתי בית ספר ב-2008. התחלתי ללמוד במקום במקום שקשור לעיוורים בחיפה, שם עברתי הדרכה ולמדתי איך אני נוסעת לבד באוטובוסים, עשיתי שם גם פסיכומטרי ומאז אני מתניידת לבד. למדתי לנסוע באוטובוסים וברכבות לכל מקום. התחלתי לנסוע לאימונים וכך הגדלתי את נפח האימונים שלי והגעתי לרמה ממש טובה, כל יום הייתי מתאמנת, אפילו פעמיים ביום. וזה משהו שעשה לי טוב, עד עכשיו עושה לי טוב. אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי לשחק. כי אני לא עוזבת משהו שעושה לי טוב". 

העיסוק בספורט שינה את חיה של מחאמיד ונתן לה משמעות ומקום לפרוח ולהצטיין בו בעולם. את הפריחה בחייה בזכות ההצלחה בכדור שער היא גם הצליחה לתרגם לשינוי והתפתחות בחיי הקריירה ולמדה מקצוע חדש במקביל למשחקי הנבחרת "אני עשיתי תואר ראשון ושני והיה גם קשיים עם זה. היה קשה לשלב את הלימודים עם התחרויות בחו"ל. ואיך המורים והמרצים יתחשבו בזה, זה היה מאוד קשה כל הזמן הייתי במלחמות עם המורים והמוסדות לימוד. הם הבינו את זה, במיוחד כאשר למדתי תואר שני בטיפול דרך פסיכודרמה. וזה דורש ממך מאה אחוז נוכחות. היה מאוד קשה להסביר להם שאני גם וגם. אמרו לי שאם את רוצה להיות מטפלת, את לא יכולה להיות ספורטאית. והוכחתי להם שאפשר להיות גם ספורטאית וגם מטפלת. זה משהו אקסטרה, אני יכולה לתרום מי זה שאני ספורטאית המון בידע והניסיון שלי. עד שהם באמת הבנו את זה, הצלחתי לסיים את התואר השני לפני שנתיים". 

העקשנות שלה והאופי המיוחד שלה הצליח לפרוץ את המגבלות הקשות שמייצרת החברה המוסלמית לנערות צעירות שרוצות לעסוק בספורט ולהפוך לספורטאיות שמגיעות לפסגת הספורט הישראלי. המתחים הרבים הקיימים סביב ספורט הנשים  במגזר הערבי ,גורמים לנערות רבות להפסיק לעסוק בספורט בגיל צעיר. בתחילת דרכה מחאמיד הייתה חלק מקבוצה של 14 נערות מוסלמית שהתחרו בכדור שער. במהלך השיחה היא מעלה את המתחים והקשיים של נערות מוסלמית לפרוץ את תקרת הזכוכית הספורטיבית בישראל.

נבחרת ישראל בכדורשער באליפות בינ"ל בליטא. אילהאם מחאמיד קפטנית הנבחרת למטה משמאל, אוחזת בגביע (צילום: הוועד הפרלימפי)

"אני היחידה מ-14 בנות שנשארה, הייתה לי את ההזדמנות, למרות שהורי היו קשוחים בהתחלה ופחות איפשרו דברים, אבל עדיין העקשנות שלי ואני מאוד אוהבת לחלום גרמו לי להצליח. התעקשתי על כל דבר וסימנתי לעצמי יעד גבוהה, לא שמתי לעצמי גבול. כך הצלחתי לשכנע את ההורים שלי שזה מה יש זה מה שאני אוהבת, זה מה שאני רוצה. לאט לאט הם הבינו שזאת הדרך, הם לא יכולים לשלוט או למנוע ממני. ראו כמה אני מתפתחת ומשקיעה והם תמכו בי. לא כל ההורים יכולים להבין את זה, הייתי בן אדם יחיד ומיוחד, כי קשה למצוא מישהי שעוסקת בספורט, מעט מאוד בנות עושות את זה וכמעט ולא שומעים אליהן. ספורט הנשים בעיר שלי הוא בכלל לא מוכר. בבית ספר הבנים תמיד שיחקו כדורגל והיה להם חוגים אחרי הבית ספר. הבנות שיחקו מחניים בגיל יותר מבוגר היה שיעור ספורט פחות רלוונטי לבנות".

הבנות שהיו איתי פרשו. חלק מהבנות כבר גדלו ההורים לא נתנו להם ללכת, להמשיך לשחק כי באימונים עצמם היו גם בנים. המאמן  היה גבר והחלק מהבנות הרגישו לא בנוח עם זה, כי הגוף שלהן משתנה והן מתביישות בזה. נגיד נערה לא תגיעה לאימון מסויים, כי יש לה מחזור והיא לא תגיד למאמן ותתבייש והיא תבהל מי זה, זה לא משהו שפשוט גם ילדות שצריכות להסתגל לגוף הנשי. חלק אחר ההורים שלהן לא רצו לשלוח אותן מחוץ לעיר, לחזור מאוחר או פתאום לנסוע לחו"ל. באמת היו בנות עם פוטנציאל מאוד גבוהה והן כולן פרשו.

ספורט נשים במגזר הערבי מאוד לא מפותח בגלל אופי ומבנה החברה. כל בת שמגיעה לקבוצה, מתאמנת משחקת , זה גם קשור לאופי שלה, אם האופי שלה לא היה כך היא לא הייתה מגיעה. בנות שהגיעו למעמדים כאלו הם מיוחדות. זה בגלל האישיות שלהן, הן הגיעו. לא בגלל הסביבה שאיפשרה. זה חבל לא לכולם יש תמיד את ההזדמנויות האלו. ברגע שהחברה מבינה ועוזרת אחוז הנשים יהיה יותר גבוהה שיכולים להגיע למקומות האלו.

לא צריך שכולם יגיעו לרמות הגבוהות ביותר, אבל מספיק שנשים עושות ספורט זה גם משהו טוב. בסופו של דבר לא כולם יכולים להתחרות, בוחרים את הכי טובים. אבל כן לחשוב איך להתאים את הענף או את הספורט לאוכלוסיה הקיימת. אפילו אם אתה מגיע לאום אל פחם ויש שם אוכלוסיה קשוחה עם המחשבה הזאת, אז שישימו שם מאמנת. בשביל זה צריך להכשיר מאמנות. זה דורש שינוי מערכתי.

שם אני הבנתי שהמטרה שלי באמת מתי שהוא לגרום להורים ולבנות להבין כמה העיסוק בספורט הוא חשוב, כמה שזה שינה לי את החיים. אפילו בחטיבת ביניים הייתי פחות טובה בלימודים. פשוט הבנתי שאני לא צריכה להתעסק בהרבה דברים אחרים והראש שלי היה פנוי ללימודים. לא הייתי צריכה להתעסק בזה שאני מתביישת מהבנות. שאין לי חברות, שאין לי מה לעשות אחרי הצהריים. והמוח שלי הייה יותר פעיל, עשיתי בגרות ממוצע 104. פסיכומטרי 602. בשנים האלו התחלתי להתפתח הייתי בתחרויות, עשו עליי כתבות".

גם לאחר הפיכתה לספורטאית מצטיינת והספורטאית היחידה מהמגזר שיצאה לייצג את ישראל בריו  בשנת 2016, בגלל היותה אישה בחברה הערבית היא לא זכתה לכבוד ולגאווה שבערים אחרות העניקו לספורטאים שלהם, אולימפיים ופראלימפיים "לפני האולימפיאדה שלחתי מכתב לראש העיר וסיפרתי לו שאני סטודנטית, באה מרקע סוציו אקונומי נמוך. שאם הוא יכול לעזור לי במשהו. לעזור במתקן אימונים, אפילו לפרגן, מלגה חד פעמית גם אם זה סכום מאוד נמוך שיכול ממש לעזור במשהו קטן. עדיין המחשבה שיש מישהו שחושב עלייך ומעריך את מה שאתה עושה. אפילו לא היה מענה למכתב שלי."

נבחרת הכדור שער הייתה אחת המועמדות למדליה ישראלית במהלך ריו 2016, לצערה של הנבחרת היא הודחה ברבע הגמר ע"י האלופה שבדרך טורקיה. מחאמיד מתקשה לתאר את האכזבה הגדולה, לאחר שהן לא הצליחו במשימה שהנבחרת הציבה לעצמה, לחזור עם מדליה אולימפית. "האולימפיאדה הייתה חוויה מוזרה. להתאמן כל החיים שלך כדי להגיע לתחרות הזאת, זה הפך באיזה שלב ליעד שלנו. .בשבילי זאת הייתה אכזבה שלא זכינו במדליה. זאת הייתה תקופת  השיא שלי באימונים, השקעתי כל כך באימונים. לא הגענו לאן שרצינו, לכן זאת היתה צביטה בלב, שהגענו לאולימפיאדה ולא זכינו במדליה כמו שהיינו רוצים. אני לא רוצה לנסוע סתם לאולימפיאדה. יש כאלו שאומרים "כל הכבוד לכם העיקר שהשתתפתם, זה שאתם שם זה כבר כבוד גדול". אני מבינה ומעריכה את זה, אבל השאיפה שלי כשחקנית היא כמובן זכייה במדליה אולימפית. זה לא משנה אם זה זהב ,כסף או ארד, מדליה באולימפיאדה זה כבוד. האולימפיאדה הבאה אני רוצה להיות אחת השחקניות הכי טובות, וגם לזכות במדליה".

בחודש ספטמבר 2017 ישראל חזרה למסלול ההצלחות עם זכיה במקום השלישי באליפות אירופה, ישראל ניצחה במשחק הקובע 1:2 את נבחרת יוון וכמובן שוב כובשת שני השערים הייתה מחאמיד. המטרה הבאה שלה ושל הנבחרת היא העפלה לטוקיו 2020. בגלל חלון הזדמנויות מיוחד שנוצר בין התחרויות היא מתכננת לנצל את הזמן ולהקים משפחה ביחד עם בעלה."אני כרגע מתכנת להיכנס להריון, אני מתאמנת אבל אני לא מסומנת לתחרות מסויימת. גם כשאני אהיה בהריון אני אמשיך להתאמן. אני ממשיכה להתאמן, כדי לשמור על הגוף שלי, כדי שאוכל לחזור אחרי לידה כמו שצריך. זו השאיפה שלי, שום דבר לא יעצור אותי, כי זה הדבר שאני הכי אוהבת".

חאמיד היא ספורטאית מעוררת השראה שכל נער ונערה בישראל חייבים להכיר את סיפור חייה המיוחד. בדרכה הייחודית היא מגלמת את כל מה שיפה בספורט, היכולת לפרוח ולהתפתח למקומות חדשים שבלעדי הפלטפורמה הנהדרת שלה לא היית מצליח להגיע אליהם. מחאמיד ניתנה באופי מיוחד שלא נותן לשום מגבלה, הסכמה חברתית או נורמה לעצור אותה בדרך להשגת המטרות שלה. "זה דבר שבאמת שינה לי את החיים. הייתי רוצה שכל ילד וילדה יחווה את זה. כמה ספורט משנה את החיים. זה שינה לי את המחשבה, הייתי ילדה מאוד ביישנית. לא הייתי חברתית, לא היו לי חברות. הייתי מאוד שקטה, הייתי  בשלב הזה גם עצבנית, כי לא היה לי טוב בבית ספר. לא השלמתי עם הגוף שלי בתור נערה ועכשיו אני מאוד שלמה עם עצמי ושלמה עם המגבלה שיש לי, בכלל אני לא מרגישה אותה, כי אני מסוגלת לעשות הכל".