הגיע אלי אבא צעיר שבכה בכאב גדול ובדמעות כשנגענו בסוגיות מורכבות הקשורות לאבהותו. עצם הבכי היה חוויה לא פשוטה עבור אותו אב – זה הפגיש אותו עם הבית בו גדל ויחס הוריו להבעת רגשות בכלל ולבכי (בעיקר של הבנים במשפחה) בפרט. בנו של אותו אב היה בוכה מכל דבר והאב מצא את עצמו כועס יותר ויותר על הבן ש"לא מצליח להתגבר". האב הרגיש כי רצונו להיות "משענת ותמיכה רגשית עבור ילדיו" הולך וחומק ממנו והבכי במפגשים נבע מתסכול עמוק ותחושה שהוא לא האבא שחלם להיות.
לא מזמן, שמעתי אמא בהדרכה אומרת לבנה – "למה אתה בוכה? תפסיק כבר לבכות. אתה כמו ילדה קטנה. חסר לך קוקיות ואתה מסודר".
מילים. כן. רק מילים. מילים שאנו אומרים בשעת כעס, או בהיסח הדעת. מילים הנאמרות לפעמים כי שמענו אותן בבית בו גדלנו. מילים בעייתיות מאוד הנאמרות, לרוב, ללא מחשבה.
בואו נפרק רגע את המשפט הזה – מה המסרים שמקבל הילד שלנו ממשפט כזה:
– בנים לא אמורים לבכות!
– בנות אמורות לבכות (?)
– בכי זה משהו שלילי המראה על חולשה ואין לו מקום!
ובלי להרחיב את הנושא המגדרי הבעייתי הזועק פה (על זה בפעם אחרת…), האם זה המסר שאני רוצה להעביר לילד שלי? אם נעצור רגע ונחזור לחזון ההורי שלי – האם משפט כזה מקדם אותי ואת הילד שלי? אין למשפטים כאלה מקום באם אם אני רוצה לגדל ילדים בטוחים בעצמם, מחוברים לרגשותיהם ואמפטיים כלפי האחר. הילד/ה שלי ימנע מלחלוק איתי את כאביו, בידיעה שאצלנו בבית אין מקום לבכי, ולתסכול. יש סיכוי גדול שילדיי ישתמשו במשפטים אלו גם ביחסיהם עם אחיהם וחבריהם. ובעיקר אני לא נותן מקום ולגיטימציה לרגש – אותו ילד או ילדה אשר חווים תסכול ומביעים את תסכולם בבכי – זקוקים לדעת שזה בסדר. שגם אנחנו הגדולים בוכים לפעמים. שבכי יכול לשחרר ולעזור בתהליך של התנקות ורגיעה עצמית ושבכי, עצב, תסכול, כעס, עצבנות, חוסר סבלנות הם תחושות לגיטימיות בדיוק כמו שמחה, ואהבה – הם טבעיים וחלק בלתי נפרד מחיינו.
אז מה כן? נדבר אנו בעצמנו את רגשותינו מול ילדינו. נגיד לדוגמה – אני נורא עצבני עכשיו. היה לי יום רע בעבודה, תן לי לעשות מקלחת ולשתות משהו כי זה עוזר לי לרגע, ואוכל לשחק איתך. נגיד לילד שבוכה, מעצב או תסכול, שאנחנו מבינים אותו, ש…. באמת מעציב/מתסכל ושאנחנו פה אם הוא זקוק לנו. נשאל למה הוא זקוק? ונאפשר לו ללמוד דרכים להרגעה עצמית.
אותו אב שהגיע אליי עקב הקושי שלו להכיל את בכיו של בנו, הצליח – דרך הבכי שלו עצמו – להתחבר לקשיים של הבן ולהבין שהוא זקוק ללגיטימציה לרגש ושדווקא התמיכה, הקבלה והמקום שיתן לקשיים שלו, יחזקו את היחסים ביניהם והוא ירגיש שאביו נמצא שם בשבילו.
