הפיגוע באזור התעשייה ברקן מחייב אותנו לבחון את כל עניין אזורי התעשייה בגדה. הצורך להעביר את המפעלים של ישראל לתוך יהודה ושומרון נבע מתוך צורכי האינתיפאדה הטרוריסטית שעצרה את המעבר החופשי של הפועלים הפלסטינים לתוך ישראל. מכיוון שישראל הייתה מעוניינת בהמשך העסקת הפלסטינים נמצא הפתרון להעביר את המפעלים לתוך השטחים. במקום שמוחמד יבוא למפעל, המפעל בא אל מוחמד.
הרשות הפלסטינית לא מוצאת לנכון להעדיף את האינטרסים הכלכליים של הפלסטינים, ובמקום זה היא מעדיפה את "המאבק". מצב כלכלי משופר עלול, על פי תפיסתה, לקלקל את להט המאבק, כי הפלסטינים יעדיפו לשמור על השקט, במקום לצאת למחסומים.
כאשר העבירה ישראל את המפעלים לתוך השטחים, והתברר כי הפלסטינים באים בהמוניהם לעבוד שם, יצאה הרשות הפלסטינית במערכה נגד התופעה הזאת והכריזה שמפעלים אלה הם "תוצרת התנחלויות" – לא היה ולא נברא, אבל אירופה קנתה את הטענה הזאת, והכניסה את המפעלים האלה לרשימה שחורה של תשלום מכס מלא לאירופה, מחוץ להסדרי המכס המיוחדים שבין ישראל לאירופה.
מה שיותר חמור, הרשות הפלסטינית פתחה במסע הכפשה ואיומים נגד המפעלים האלה, ויזמה חרם מלא עליהם באירופה. במידה רבה, כל מתקפת ה-BDS התחילה נגד תוצרת אזורי התעשייה בגדה.
מה שלא כל כך ידוע הוא שהעיר שכם יצאה בגלוי נגד החרמת אזורי התעשייה. ראש האיגודים המקצועיים בשכם, שהר סעד, התפרץ לתוך שידורי רדיו פלסטין כדי לצעוק נגד ההסתה נגד העובדים הפלסטינים במפעלים האלה. "מי ידאג לכל הפועלים שיפוטרו?" הוא שאל בכעס.
דברים דומים אמר בריאיון לטלוויזיה של שכם, ראש העירייה הקודם, גסאן שכעה. הוויכוח בין שכם לרמאללה היה ששכם היא עיר בעלת מודעות כלכלית, בעוד רמאללה היא עיר של סיסמאות לאומניות, שהכלכלה לא ממש מעניינת אותה.
אז מה עושים? יש כמובן להדק את סידורי הביטחון, אבל אסור לוותר על התופעה הכול כך חשובה שישראלים ופלסטינים מוכיחים כי דו קיום איננו מילה ריקה.
*
