נמאס שאני כל הזמן צריכה להילחם.

כבר 24 שנים שאני נלחמת בטרשת נפוצה. כשהיא עוד הייתה שקופה גם אני לא האמנתי לה. התעלמתי ממנה. אחר כך חיפשתי דרכים שונות להילחם בה. קונבנציונליות ואחרות. הייתה תקופה ארוכה שחשבתי שניצחתי, אבל היא נחבאה במחשכים ופעלה בשקט עד שניצחה. עכשיו רואים אותה. רואים את הקלנועית. אני הפכתי לשקופה. כשאני עומדת בתור אנשים עוקפים אותי בלי למצמץ. כשאני מעירה להם, התשובה (אם היא מגיעה) היא תמיד "אוי סליחה לא ראיתי שאת בתור".

נכון, רזיתי, והרבה, אבל זו לא הסיבה שלא רואים אותי. אני יושבת על קלנועית, אני לא עומדת בתור, אני לא קיימת בשדה הראייה אז אני לא בתור.

מספרים שכשהגיעו הספינות הראשונות לאמריקה, אף אחד לא ראה אותן, פשוט כי אף אחד לא ראה מעולם ספינה. הן לא היו בתודעה של התושבים המקומיים. הם לא ידעו שקיומן של ספינות אפשרי, לכן המוח סינן אותן משדה הראייה שלהם. כשאני נוסעת ברחובות העיר בקלנועית, אני נתקלת במבט מצועף, שמנסה בכוח לא לראות, להוציא את אפשריות התמונה מהתודעה.

אז כן, נמאס לי מלהיות שקופה. נמאס. נמאס מהכאבים, מלשכב במיטה, מהעובדה שאחרי שאני קמה להעביר כביסה למייבש אני צריכה שלוש שעות מנוחה. נמאס לי שאין לי עזרה, כי אין לי אפשרות לשלם שכר מינימום ++ לעובדת זרה. נמאס לי. עכשיו משרד הבריאות דחה שוב את הנגשת בתי החולים. בשביל הממשלה הזו אני לגמרי שקופה…

נמאס לי מהשקרים של הממשלה ושל התקשורת. כשנחמיה שטרסלר מספר שהנכים קיבלו 3,700 שקלים הוא משקר. הנכים קיבלו תוספת לקצבה שמשלימה ל-3,162. נכים קשישים 2,865. ולא, הם לא מקבלים קצבת זקנה. ונכי עבודה 2,342 שקלים. והקצבאות הנוספות לא עלו בכלל. אז שיפסיקו לספר סיפורי מעשיות.

נמאס לי מכל הליברטריאנים שמצאו נכה אחד שמרוויח מאות אלפי שקלים ונהנה מפטור ממס כי הוא נכה. מצאו קרדום לחפור בו. לא מעניינים אותם אלה שלא מסוגלים לעבוד ואפילו מהפטור על המס של הרכב הם לא נהנים כי אין להם כסף לקנות אוטו חדש. נכה שחי מקצבה לא מכניס כסף וגם לא מוציא כסף. פרט למה שהוא ממש חייב. אוכל ותרופות, וגם זה בקושי.

נמאס לי שאומרים לי שאין כסף במדינה, כשהשרה לשוויון חברתי מחליטה לעשות סרט תדמית במיליון וחצי שקלים, לא לקשישים שחיים מ-1,686 שקלים בחודש אלא להתנחלויות. את הפרצוף הזחוח של גילה גמליאל ראיתי ב-98 כשהיא יצאה ממשרד ראש הממשלה וקראה לסטודנטים של באר שבע לעלות לאוטובוסים. בבחירות לאחר מכן היא כבר הייתה חברת כנסת. שוויון חברתי הוא הדבר האחרון שמעניין את גילה גמליאל.

נמאס לי מהפרצוף של ראש הממשלה. לא משנה באיזה פורמט. אפילו בשלטים של המפגינים נגדו. נמאס לי לראות את מי שהקפיא את הקצבאות ב-2003, העביר חוקים מפלים ופוגעניים כמו חוק הקח"ן וחוק לרון, שהעביר את חוק הנכים ב-2018 שפגע קשות בנכים למרות ה"תוספת" לקצבה.

נמאס לי לשמוע על אם חד-הורית שנזרקת מהבית עם ארבעת ילדיה, על נכים שגרים במחסנים מתפוררים, על נכים כמו רענן קרקליס ז"ל ש"הולכים לעולמם" רק בגלל שאין להם כסף לשלם לאמבולנס. נמאס לי לשמוע על נכים ששורפים את עצמם כמו משה סילמן ז"ל שהצית את עצמו בהפגנה בתל אביב.

היום דווח על נכה נוסף שהצית את עצמו.

נמאס לי.

נמאס לי לחזור על הנתונים האלה בכל מאמר. נמאס. אבל כנראה שזה מה שנחוץ בשביל שזה ייצרב בתודעה. כמו שקוקה קולה מפרסמת את המשקאות שלה, למרות שכולם מכירים אותם.

אני אחזור ואכתוב ואמשיך לגלגל את האבן במעלה ההר שוב ושוב, עד שמשהו פה ישתנה.

אני אמשיך אפילו שנמאס לי, אפילו שכואבות לי הרגליים, אפילו שיש ימים שאני נשברת, שאני עושה טעות וכל מה שכתבתי נמחק, אני אכתוב הכל מחדש, גם כשאני יושבת בצד ושותקת.

אני אמשיך עד שיהיה פה צדק.

עד שכבר לא אהיה שקופה.

עד שיהיה טוב.