הסיור הראשון שלי בנגב בישובים הבדואים היה כניסה בשער שלא נכנסתי בו עד היום. כמו כולם ראיתי מה שאפשר לראות מן הכבישים בנסיעות דרומה. הפעם נכנסתי, בתיאום ואחרי קשר שיצרתי. ביקרתי בעיר רהט, גולת הכותרת של ההצלחה הישראלית בריכוז הבדואים וכישלון קולוסאלי אם תשאלו את הבדואים עצמם, וביקרתי בכפר חורה, מן הגדולים והמבוססים שבכפרי הבדואים (״צפון תל אביב של הבדואים״), והייתי גם במבואות הפזורה ועל כמה גבעות מבודדות, ויפהפיות, אי שם בדרך מכאן לשם, ופגשתי אנשים נפלאים, מסבירי פנים, חמים על אמת, שנפתחים ברגע ומדברים מדם לבם, מספרים על הצרות ועל הקשיים אבל גם על היופי של החיים, על המסורת ועל האהבה והתשוקה לחיים נורמליים, כפי שהם רואים אותם.
למדתי הרבה על אורחות החיים, למדתי שדגל לבן מונף על אוהל שחור מסמן שכאן מתקיימת חתונה, וחתונה עורכים מיום ראשון עד יום שישי, זה לא אירוע פשוט.
למדתי שפעם גבר בדואי היה רוכב על סוסו, פתאום רואה מרחוק אישה. היא תופסת את עינו. היה יורד מן הסוס, ניגש לשיח קרוב וקושר היטב שני ענפים בו, סימן לכך שהוא מעוניין בה. ואז עולה על סוסו ורוכב לדרכו. כעבור שעה יחזור אל השיח. אם הקשר עודנו שם – גם היא מעוניינת ומכאן כנראה תהיה חתונה. אם הקשר הותר, היא אמרה לו שאין עניין מצידה.
ככה הכירו בדואים שלא בשידוך בעבר. היום… הם השתכנזו, החבר׳ה רוצים לדבר קצת לפני… לא מספיק להם מבט חטוף ממרחק. אפילו אחרי שידוך הזוג כנראה ייפגש לוודא שהכל מתאים לשני הצדדים.
נכנסתי אל אחד הבתים, בפנים ישבה אישה צעירה ולבושה באופן די מתקדם, ואמא הזקנה, קשישה בלבוש מסורתי וצנוע מאד. שאלתי בעדינות אחרי הקפה, כמובן, אם אוכל לצלם את הסבתא. הסבתא חייכה, עם עיניים טובות, וסימנה "לא" עם האצבע. הבת אמרה שהזקנים לא כל כך אוהבים להצטלם.
"במה את עובדת?" שאלתי את הבת. "מנהלת מכון אירובי כאן ברהט", היא אמרה.
The times, they are a changing…
על אחת הגבעות רצו לכבד אותי לפי מיטב המסורת, עם כבש (רק בשר כבש מכובד מספיק לאירוח רציני, אם יגישו לך בשר אחר תדע שמצבך, אפעס, פחות טוב). אמרתי שאיני אוכל בשר ועל המארח ניכרה האכזבה. "לא בשר? איך אפשר לארח ככה? אפשר לפחות תרנגול?" הוא שאל.
״אין יותר בדואים״, אמר לי בפסקנות מנהל בית ספר מקומי שפגשתי באחד המקומות. ״בשנות החמישים עוד היו, היום אין יותר״, אמר בחיוך מר, רמז לכך שגם עליהם עוברים תהליכים דרמטיים של ממש. הבדואים החדשים כבר לא נודדים, הם יוצאים ללמוד, במספרים הולכים וגדלים, וכתוצאה מכל מיני תהליכים מסביב יוצאים לעבוד במספרים גורפים – האבטלה בשוליים בלבד, כולם עובדים קשה למחייתם (ובכל סוגי המקצועות) והכסף הוא אינו הבעיה המרכזית, אשר הייתה ונותרת היכולת, פיזית, לחיות, בתוך טבעת החנק הישראלית. כתוצאה מכך כמות הילדים בכל משפחה פוחתת בהתמדה, וגם ריבוי הנשים נעשה קשה יותר ויותר כי לא קל להחזיק שניים או שלושה בתים, ולבנות חדשים פשוט אי אפשר.
מכל המסורות אחת היפות והטובות מכולן שמרה על עצמה ותקפה עד היום, הסבירו לי שם, וזו הכנסת האורחים. אפילו אם נריב קשה, כל עוד אני אורח אזכה לכבוד מלכים, וזכיתי לכבוד כזה. בכל מקום שתיתי תה וקפה (בכוס קטנה, אורח רצוי), וטעמתי מטעמים, עוגות, ממתקים ופירות. גם במקומות הנידחים ביותר, חשמל ומים אין, אבל אירוח כיד המלך היה. חזרתי מן הנגב בתחושה אחרת לחלוטין מאשר הגעתי בבוקר. יום אחד, יום ראשון של קשר עם אנשים חמים מאד שהכרתי ושאשמח לפגוש שנית. שוב ושוב ושוב זה קורה – פוגשים אנשים, רואים את החיים עצמם, ומבינים כל כך הרבה, בעיקר עד כמה כל כך הרבה קונספציות פשוט לא עומדות במבחן המציאות, ובמציאות פשוט רב הדומה על השונה.
נזכרתי בסוף היום איך בכניסה לחורה, רגע לפני שהחל היום הבדואי שלי, ניגן ברדיו השיר "ילד של היקום" של ג'יימס הארבסט בארקלי. זה היה כל כך מתאים, כל כך יפה, שהכניסה אל הכפר הייתה נהדרת, לא יכול היה להיות יותר מושלם מזה. אחרי החזרה הביתה טענתי ביוטיוב את אותו שיר, ועטפתי את היום עם אותו שיר שפתח אותו. עכשיו נותר רק לחכות להמשך, והוא יבוא בקרוב.
״אחי יש לך פה בית חם אחים כמו הבית שלך פתוח לך כל הזמן״ כתב לי אנואר יום אחרי הביקור. אין לו חשמל ומים, ויש לו צו הריסה על הבית ועדיין אירח אותי כמו מלך וכבר נקשרנו.
אז שלא אחזור?
