"אמנון אברמוביץ' הוא חתיכת תעמולן סובייטי מהסוג הכי נחות", כתב השבוע בעמוד הפייסבוק שלו יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. "הטיפש הזה לא מבין שעם ישראל שונא אותו ולא קונה את הסחורה הרעילה שלו עוד מימי האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות", הוא הוסיף, וקינח במחמאה: "פח אשפה".

במשפחת נתניהו מיהרו לטעון בתגובה שיאיר הוא "אדם פרטי", אבל האדם הפרטי הזה ממשיך לגור במעון הרשמי של ראש הממשלה ולהתנייד ברכב שרד עם מאבטחים שעולים לנו מיליונים מהקופה הציבורית. למעשה, יאיר הפרטי נתניהו מייעץ לראש הממשלה, מנסח תגובות לתקשורת, הוא נחשב לאחד האנשים הצמודים בכוורת שלו וגם נוכח לעתים בפגישות רשמיות. בקיצור, שום דבר לא פרטי בסידור הזה.

אז לרגל עוד פוסט שנאה מבית היוצר של משפחת נתניהו, החלטנו לערוך כאן מבחן קצר: מיהו "פח אשפה". נתחיל מהשירות הצבאי: נתניהו ג'וניור, שהוא גיבור לא קטן על המקלדת, שירת במדור "תבל" של דובר צה"ל שעובד מול התקשורת הזרה. עיתונאים זרים זה הדבר הכי קרוב ל"אויב" שהוא ראה מימיו. השיא של שירותו הצבאי הגיע כשנשפט ל-21 ימי ריתוק, לאחר שעזב את הבסיס ללא רשות והותיר את הפניות של הכתבים הזרים זמן רב ללא מענה. "דפק נפקדות" כמו שאומרים בצה"ל, רק כשאצל נתניהו כמו נתניהו, הוא עשה את זה יחד עם המאבטחים. חכו, עוד נגיע אליהם.

בנימין ויאיר נתניהו. ארכיון (צילום: יונן זינדל/ פלאש 90)

אמנון אברמוביץ' "הנחות" כלשון הפוסט, היה שריונר. לא פחות ולא יותר כמאמר השיר. ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, לאחר שגויס למילואים, נפצע בתעלת סואץ ונכווה באורח קשה מאוד בפניו ובגופו. למרות כאבי התופת, הוא המשיך לנהוג בטנק כי סבר שעוד יש בו חיילים. על הדבר הקטן הזה, לא משהו שמתקרב למענה טלפוני מול כתבים של רויטרס, הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.

נחזור ליאיר נתניהו. בחיים האזרחיים שלו הוא לא פחות גיבור. בעבר, למשל, הוא הקים דף פייסבוק שקרא להחרים עסקים של ערבים, אותם כינה שם "בני זונות" ו"חארות". לפי תחקיר ערוץ 10, נתניהו הבן יצא לחופשות על חשבון המיליארדר ג'יימס פאקר שנקשר ב"פרשת המתנות" של רה"מ, מה שנראה לכאורה כמו מקרה אפשרי של טובות הנאה עקיפות.

חיי האזרחות של אברמוביץ' הרבה יותר משעממים. הוא עבד כעיתונאי ב"על המשמר", היה שליח "מעריב" בלונדון, פרשן בערוץ הראשון ופרשן בכיר בחברת החדשות. שם הוא חשף בין היתר את מה שלימים הפכה להיות "פרשת קצב". כן, הייתה לו גם התבטאות אומללה על כך שעד ההתנתקות העיתונות צריכה לנהוג בעדינות יתרה עם שרון. זוכרים את המאבטחים? אז לפי הקלטות המפורסמות של גיא פלג, נתניהו הצעיר גרר אותם למועדונים מפוקפקים ברכב השרד שאני ואתם משלמים לו, ודיבר על הליכה לזונות כמו שמדברים על ביקור בקניון. אז תגידו אתם – מי כאן פח אשפה?

עניין של שליטה

יותר משנתניהו אוהב לסגור אמצעי תקשורת, הוא נהנה לראות אותם סובלים. כך היה עם ערוץ 10, רשות השידור, תאגיד השידור, הטלוויזיה החינוכית וכעת שוב פעם ערוץ 10. הוא לא רוצה אותם מתים, הוא רוצה אותם חלשים, זוחלים, מתחננים. נתניהו כמו נתניהו הולך ומתחזק ככל שחובטים בו, כך שהשתקת הביקורת היא לא באמת המטרה. זה עניין של שליטה, נקמה, אפילו תיעוב כללי. הסיפור של פיצול ערוץ 2 ממחיש יותר מכל עד כמה אין כאן איזו אסטרטגיית על. נתניהו ידע שבשוק המצומק של ישראל אין באמת מקום לשלושה ערוצי טלוויזיה מסחריים, ולכן רגע אחרי הדיבורים על "תחרות" נקבל מיזוג בין ערוץ 10 שכבר מהרגע שנולד נאבק על חייו, לבין "רשת". אף שהמיזוג הזה צפוי למחוק הלכה למעשה את ערוץ 10 גם במובן הטכני וגם בהיבט המהותי והערכי, נתניהו רמז לכל מי שצריך שהוא לא מרוצה. וכשנתניהו רומז, החיילים עוברים להקשב. זה מה שעושה בימים האחרונים יו"ר הרשות השנייה, חברת הכנסת לשעבר יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. למרות שכלפי חוץ היא ביקשה לבחון את המיזוג ודרשה זמן נוסף להכרעה, מאחורי הקלעים היא ניהלה שיחות מול עובדי ערוץ 10 בניסיון לשכנע אותם כי המיזוג עם רשת יביא לפיטורים של רובם. בינתיים, דווקא הסחבת של ברקוביץ' גוזרת את דינם של העובדים, כי בעלי הערוץ לא מוכנים להזרים אפילו שקל אחד נוסף בתקופת ההמתנה. לא משנה איך יראה הסוף, נתניהו כבר יכל להיות מרוצה.

הפגנת עובדי ערוץ 10 מול משרד האוצר, ארכיון. (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)