השבוע נציין 100 שנים להולדתו של יגאל אלון. אלון זכור היטב כמפקד הפלמ"ח, כמצביא הצבאי הבולט של מלחמת העצמאות, כהוגה תכנית אלון מרחיקת הראות וכמעצב הבולט של תפיסת העולם בתנועת העבודה בעשורים האחרונים בהם עוד הייתה הגמונית. כתביו, נאומיו והגותו, כפי שבאו לידי ביטוי בעיקר בספרים 'מסך של חול' ו'כלים שלובים', הינם מופת של תפיסת עולם ציונית והומאנית ומהווים תמצית האידאולוגיה של תנועת העבודה. אך גדולתו של אלון לא הייתה רק ביכולת ניתוח המציאות המבריקה בה ניחן או באופן בו ניסח את השקפותיו, ובוודאי שלא בפוליטיקה שניהל. יגאל אלון היה ראשית לכל מופת של הגשמה אשר בחייו ובאישיותו היווה סמל חי לאתוס שביקשה ליצור כאן במאה הקודמת המהפכה הציונית. החל מילדותו הארץ ישראלית במסחה היא כפר תבור, דרך התמסרותו למשימות ההגנה ובניין הארץ מנעוריו ועד תום מלחמת העצמאות, וכלה בשנותיו הארוכות כמנהיג פוליטי, שאף שלא כבש מעולם את הפסגה הצליח להותיר בציבוריות הישראלית חותם משמעותי לדורות.

אלון בלט בנוף הציבוריות הישראלית וזכור עד היום כאחד מסמליה היפים ביותר של הארץ. כפי שתיארו יצחק בן אהרון: "בכל עידן ועידן יש חבורה ותנועה המונית שמצמיחה מתוכה יחיד אשר מבטא אותה ומגיע לצמרת. מבחינה זו יגאל אלון משתלב יפה מאוד בקרב הדמויות המרכזיות שכל התנועות המהפכניות, בזמנן ובמועדן, הצמיחו מתוכן". יגאל אלון נהנה מיוקרה רבה שנבעה בראש ובראשונה מסגולותיו, אישיותו ועשייתו הרבה והענפה, אך לא רק באלו היה טמון כוח משיכתו. דמותו ופועלו היו הביטוי השלם ביותר של ההשקפה הציונית-חלוצית, בוודאי בשעתה. כאמור ככזה הוא שימש סמל חי, וככזה ראוי לחזור גם כיום למורשתו, אשר מהווה אוצר בלום לכל מי שמבקש בעת הזו לחדש את רוח ההגשמה הציונית.

יגאל אלון, יצחק שדה ומשה דיין (צילום ארכיון: מתוך ויקיפדיה).

ראשון לגאולה

משנתו המדינית של יגאל אלון מוכרת יחסית ולאחרונה אף זוכה למידת מה של התעניינות מחודשת. מורשתו הצבאית עודנה נלמדת ומקומה שמור היטב בהיסטוריה של מלחמת העצמאות, ואף מפעלותיו הרבים בחברה הערבית זכורים עד היום, בוודאי בקרב אלו אשר עוד זכו להשתתף במפגשי האביב המסורתיים שיזם, או בניסיונות העכשוויים לחדשם. אך בשונה מיחסו אל הערבים, בארץ ובמזרח התיכון, שזכה לתשומת לב רבה ובצדק, מעט מידי ידוע בנוגע לתפיסתו את היהדות. על פניו, היהדות אינה מעניינו של אלון, אשר היה במידה רבה הצבר האולטימטיבי- "דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה", כפי שכתב ביאליק בפואמה "מתי מדבר" – "יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה, אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה. […] עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה! הִנְנוּ וְעָלִינוּ! אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו, וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!". לכאורה ככאלו היו פטורים אלון ובני דורו מירושת הדורות. אדרבא, הוא היה בן למהפכה אשר נולד כבר משוחרר מאותו כובד עול של השגחה עליונה, מסורת הדורות ושאר הכבודה היהודית הידועה, שבה מרדה הציונות. אולי רק פרקיה המקראיים של ההיסטוריה היהודית עשויים היו לדבר אל אלון, כדרכו של "דור בארץ". אך לא כך הוא: "שלא בדומה לנצרות, לאסלאם ולבודהיזם, אין הדת היהודית נבדלת מן העם היהודי, אם כי לא כל יהודי הנו דתי. אין אנו תנועה דתית, אך רחוקים מלהיות תנועה אנטי-דתית. […] לא מן הפסימיזם המהלך אימים אני ירא, וגם לא מן האופטימיזם הרדוד, הזורע אשליות, אלא מהאדישות אני מפחד, שהרי היא מקור כל אוזלת יד".

חדש האוהב את הישן

אלון גיבש וייצג תפיסה הרואה ביהדות בעיקר את מובנה הלאומי והתרבותי, ולא הדתי, וכאדם ציוני מגשים, איש תנועה וחבר קיבוץ עד יומו האחרון, ראה בחייו חיים מלאי תוכן יהודי בפרשנות והגשמה עכשוויים, אשר אינם נופלים במאום מאורח חיים יהודי אורתודוכסי כזה או אחר. ביטוי יפה נוסף לתפיסתו בנושא ניתן למצוא בהספד שכתב לזכר ש"י עגנון, כאשר שימש כשר החינוך, בחודש מרץ 1970. לדבריו קרא "הדואליזם העגנוני השלם", ולמצער הם אינם מופיעים באף אחד מכתביו, אך כמעט יובל שנים מאוחר יותר הם עשויים להאיר לנו משהו חשוב על ייחודו של אלון, שתקף גם היום אולי אפילו ביתר שאת:

יגאל אלון בתקופת כהונתו כשר החוץ במושבו בכנסת, 1976 (צילום: סער יעקב / לע״מ).

"(עגנון היה) בן לתקופה, אשר עמדה על אחת מפרשות הדרכים המכריעות ביותר בתולדות העם, כאשר מן הישן ניטלו תוקפו וסמכותו המגוננת, ואילו החדש אך החל לפסוע את פסיעותיו הראשונות והרופפות. ואכן, על פרשת דרכים זו, נתגלה עגנון בכל ייחודו החד-פעמי. הוא פילס לעצמו נתיב משלו, מהפכני בחוסר מהפכנותו, ושלם בכל קרעיו וניגודיו. אחד מגיבורי סיפוריו מעיד על עצמו כעל "חדש האוהב את הישן". דומני, כי בהגדרה זו מצוי אחד המפתחות להבנת עמדתו הרוחנית של הסופר כלפי מורשת עמו ותרבותו …סביר הוא להניח, כי לא רק זיקה שבאופי ולא שורשיותו העמוקה במסורות עמו בלבד, אלא גם ההתפכחות המכאיבה של רבים רבים מכמה הזיות על קפיצות דרך גואלות — כל אלה יחדיו הביאו את עגנון לחפש אבני גזית לבניין עולמו הרוחני, במקומות בהם מצאו קודמיו בדור-אחד — ואפילו בני-דורו הוא — רק שברים וחרסים. אַמת בניין זו היא שהצילה כמדומני את כתיבתו של עגנון מאותן מחלות ילדות שבחלוקת העולם לכולו לבן ולכולו שחור, מחלות שהן בנות לוויה הכרחיות כנראה לשורפי הגשרים מאחוריהם."

אלון מזהה את היצירה של עגנון ככזו המותחת גשר אל העבר היהודי ובכך מתעלה מעל לראיה הילדותית משהו של המציאות כדיכוטומית. ההקבלה כמובן היא ליחסה של הציונות אל היהדות ולכך שמוטב לחדש שיאהב את הישן, ולא שיתנכר אליו. נדמה שרק בעשור האחרון לחייו הגיע אלון אל הכרה חשובה זו, ובזה ביטא משהו מהתפתחותה, לפחות הנשאפת, של הציונות בכלל. אלון ממשיך ומסיים בדברים הבאים אשר כיום בחלוף יובל כמעט, נדמה שבאופן מעט טראגי הם קולעים גם ביחס אל אלון עצמו:

"…ידידי עגנון מספרים, כי הוא נהג לומר שהינו האחרון בספרות העברית האוצר בתוכו מסורות וסיפורי מעשיות, ושעימו ייסתם הגולל גם עליהם. סבורני, שלפנינו יותר מדברי וידוי סובייקטיבי. זוהי מציאות היסטורית אובייקטיבית, שאין טעם להחליק עליה בחלקת לשון חסודה, זו המדברת על רציפות הדורות, תוך התעלמות מן הבקיעים העמוקים שביניהם. החשש הזה של "עמי תמות מסורת" אינו חשש מצוי של דור העומד לפנות את בימת ההיסטוריה, אלא של מי שידע בנפשו את כל מכאובי העקירה, שלא חדלו גם בשעת שמחת ההשתרשות, ושל מי שבכל חייו ויצירתו שקד על חיפוש אחר וו החיבור בין הדורות. ועגנון חי את ההיסטוריה היהודית בשלימותה, בלא קפיצות-דרך ובלא לדלג על פני התקופה הממושכת, הכאובה אך המפוארת, שבין החורבן לתחייה.

ההוויה היהודית, זו שעגנון שר אותה בכ"ב האותיות של הכתב העברי — איננה, אבל כתביו ועולמו הרוחני משמשים ויוסיפו לשמש מקור להשראה, אם גם לא מקור לחיקוי, גם לצברים בני צברים. אך בעוד שעגנון שר את העם במלוא היקפו בגולה, את גדולת שקיעתו, ולבסוף את שובו אל המרכז, הרי מי שנולד במרכז, בארץ, יכול ללמוד מיצירתו לא רק הזדהות נפשית עם ההיקף שבעבר, אלא גם עם זה שבהווה — עם העם של ימינו בתפוצותיו. זוהי שלימות אחת, שרק קטועים-בנפשם מבקשים לגמדה לפי שיעור קומתם הם."

יגאל אלון כממלא מקום ראש הממשלה, במפגש עם עולים חדשים בנצרת עלית. 12 בפברואר 69' (צילום: כהן פריץ/ לע"מ)

אם כך לפני חמישים שנה בסוף ימיו חשש עגנון שאתו ימות גם משהו יסודי ממסורת העולם היהודי הישן, ויתרה מכך שגם החיבור בין הדורות עליו שקד ואותו ביטא ביצירתו ילך ויתרופף. יגאל אלון כשר החינוך זיהה גם הוא את הסכנה בדבר אובדן שלימות זו ביחסם של הישראלים אל יהדותם וביחסם אל יהדות התפוצות, וביצירתו של עגנון הוא ראה מקור השראה ואמצעי חשוב בהתמודדות זו. בהשאלה מדבריו של עגנון, אין לדעת האם גם היום ההוויה הציונית, זו שיגאל אלון כתב אותה בכ"ב האותיות של הכתב העברי – איננה. אך העובדה היא שמס' שנים מאוחר יותר בהיותו כבר רחוק מאחריות פורמלית כלשהיא, טבע אלון את המשפט שאולי מזוהה איתו יותר מכל: "עם שאיננו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל". הוא היטיב לזהות את התרחקותה של החברה הישראלית מעברה, הקרוב כמו גם הרחוק יותר, והבין היטב את משמעותה הקשה של התרחקות זו. כיום זה הוא אלון עצמו ובוודאי שמורשתו אשר עליהם יש לשאול באיזו מידה הם עדיין זכורים לנו ומהווים עבורנו שורש יניקה.

יהי זכרו ברוך.