כל דבר שנחשב קדוש בעיני הדתות מנוצל לצרכי עסקים מה שביידיש נקרא לופטגעשעפט, כלומר עסקי אוויר, להתפרנס מכלום, משטויות שמצליחים למכור לאחרים. בעניין עסקי האוויר מצטיינות הדתות, כמו גם החברה הקפיטליסטית: המדונה הבוכה מכניסה הרבה תיירים וכסף בספרד, קברי שייחים ערבים הופכים לקברי תנאים יהודים, מי הירדן נמכרים במיליונים לצליינים מכל העולם. אז למה לא אוויר פסגות מארץ הקודש?

בזה עוסק סרטו הנוגע ללב של הבמאי המוכשר שאדי סרור, שאני ממליץ עליו בכל לב כאחד הסרטים היותר ישראליים שיצאו השנה. ומדוע? כי זהו סרט המעלה, בנוסף לסוגיות אחרות, את הוויית הדור הצעיר של מרבית הישראלים, הנאנקים תחת יוקר המחייה והצרכים המתרבים בחברה המודרנית של משפחות החייבות לקרוע לעצמן את הצורה כדי לקיים משפחה. הסרט מביא אמירה מתוחכמת של הבמאי כנגד חוליי הקפיטליזם וחברות רליגיוזיות.

מתוך הסרט "אויר קדוש" (צילום: דניאל מילר).

"אוויר קדוש" מספר את סיפורם של בני זוג צעיר נוצרים מנצרת, במשחקם המצוין ושובה הלב של שאדי סרור ולטיסייה איידו, המנסים להביא ילד לעולם, וכשהיא בהריון סוף סוף הם מתחילים לתהות איך יצליחו לקיים את המשפחה המורחבת.

אדם, הגבר, מנהל חשבונות שחושש שמשכורתו לא תצליח לקיים את המשפחה, הוגה כל מיני מחשבות שיווקיות להגדיל את ההכנסה כמו נייר טואלט עם אמרות כנף ולבסוף, עולה לפתע רעיון מבריק במוחו, אם מוכרים מים מארץ הקודש לתיירים מדוע לא למכור להם אוויר קדוש בבקבוקים מהר הקפיצה אליו קפץ ישוע?

הוא מתחיל למכור בקבוקים מלאים באוויר הקדוש, וכשנראה שהוא מצליח, הוא נתקל בכנופיות עבריינים שרוצים חלק בפרוייקט, הכנסייה המיוצגת על ידי הכומר רוברטו (שמוליק קלדרון במיטבו) גם היא מוצגת כמושחתת – רוצה רווחים על כל מה שנמכר בטריטוריה שלה, וכן משרד התיירות הישראלי שגם הוא רוצה את חלקו בעסקי האוויר. במקביל נאבק אדם עם גסיסת אביו האהוב, אדם אנושי ונוגע ללב (טארק קובטי במשחק מצוין) שחרד להיקבר בבית קברות נוצרי שיש לו קומות קבורה לגובה "אני רוצה להיקבר באדמה, לא באוויר", אומר האב – גם זה חלק של עסקי האוויר של מדינת ישראל וחלק מה"צומוד" האישי, ההיאחזות בקרקע.

מתוך הסרט "אויר קדוש" (צילום: דניאל מילר).

תוך כדי עסקי האוויר הקדוש וגסיסת האב צומח ברחמה של למייא האם הצעירה עניין ממשי מאוד: התינוק שיבוא לעולם, תוך שהם מתלבטים האם להפיל את העובר עקב חרדת הקיום, עניין המשמש לקונפליקט ביניהם.

יחסי אדם ולמייא האוהבים הם החלק היפה של הסרט, מזה זמן לא צפיתי בסרט קולנוע בו יחסי האהבה הם כל כך יפים עם ארוטיקה מעודנת. יש כאן התרסה ברורה של הבמאי כנגד החברה השמרנית בה חטא לחשוף ארוטיקה. ארוטיקה ויחסי מין הם דבר יפה, ולמייא האישה רוצה לממש את זכויותיה למיניות, וכל זה מובע בסצינות קולנועיות יפהפיות שטווה הבמאי בחוכמה. אינך יכול שלא להזדהות עם בני הזוג. בין אם אתה יהודי או ערבי, האהבה מנצחת את הכול.

מתוך הסרט "אויר קדוש" (צילום: דניאל מילר).

גדולתו של הבמאי שאדי סרור במה שהוא מציג לחברה היהודית-ישראלית: אנחנו הערבים לא שונים. הרצונות והשאיפות שלנו שוות למאווים שלכם, אין הבדל בין בני אדם וגם אם יש בעלי דעות קדומות, הם לא יכולים שלא להזדהות עם גיבורי הסרט. הסרט מעלה בעדינות ובזהירות רבה, בעיות יסוד מהן סובלים גיבוריו: יש פחות סיכוי לערבי לעשות עסקים, כשהם באים לדון עם ועדת ההפלות הם יושבים מול חברי ועדה, אחת דתייה שלא אכפת לה לאשר את ההפלה ("פחות ערבים"), מול חברת הוועדה השמאלנית המתכתשת עם הדתייה ומאשימה אותה בגזענות, ואילו השנייה מאשימה אותה בשמאלנות. כל זה בשעה שבני הזוג האוהבים, שמבינים את האבסורד בהתקוטטות, מחליטים שהמריבה בין היהודים היא זמן טוב להתנשק. בתחילה חשבתי שהסצנה גרוטסקית, לא מתאימה לסגנון הסרט, אבל אחר כך הבנתי: הבמאי מציב בפנינו מראה: כל הזמן אנחנו עסוקים בוויכוחים אינסופיים תפלים ברובם, בין שמאלנים (לא שמאל) ודתיים, ודווקא הבמאי מיטיב להציג את ההוויה הישראלית בנלעגותה.

עניין אחר הוא הכביש הראשי הנורא של נצרת, לכל מי שמכיר, שכל הזמן פקוק לעייפה, גורם לנהגים להתעצבן ולנהוג באלימות, גם אפיון של מצב הכבישים והעצבים בישראל. אלא שבסרט הכביש הפקוק משמש לאלגוריה עצובה על הערבי שבלחצים מכל הצדדים, יותר מיתר האזרחים, עצביו גואים, האלימות מתפרצת, כמו בכל חברה ענייה ומופלית. (אגב, הפקק מתכתב עם הספר המופלא של אמיל חביבי "אח'טיה").

שאדי סרור הוא במאי אמיץ שלא חושש להתעמת בחן רב עם החברה הערבית כמו גם עם החברה היהודית. זהו סרט בנוסח הסרטים האיטלקיים של תקופת ויטוריו דה סיקה, מגדולי הבמאים האיטלקיים. סרור מביא לנו שפה קולנועית במיטבה ומעוררת געגועים לקולנוע טוב שנעלם לנו.

מתוך הסרט "אויר קדוש" (צילום: דניאל מילר).

מסייעים לו, מלבד השחקנים הטובים, צילומיו היפים והמדויקים של דניאל מילר, העריכה היעילה והמדויקת של נעמן בשארה, הפתעה נעימה לי כמי שהיה מרצה שלו לקולנוע במכללת כנרת.

בקשה לי אליכם הצופים היהודים. חלק גדול מאתנו נמנע ללכת לקולנוע לצפות בסרטים ערבים, גם אם הם טובים. רוצו לצפות ב"אוויר קדוש", זהו סרט ישראלי לכל דבר, ארבע שפות משמשות אותו: ערבית, עברית, אנגלית ואיטלקית והוא מטובל בהומור עדין. קולנוע במיטבו, קולנוע טוב של פעם.