אזור התעשייה ברקן מוקף בגבעות ירוקות ומתוחם בגדר. הוא נכנס לכותרות ביום ראשון השבוע, בעקבות הפיגוע הנורא שביצע עובד פלסטיני במפעל המחזור "אלון" בו, פיגוע שבו נרצחו קים יחזקל-לבנגורנד, זיו חג'בי ונפצעה שרה וטורי. אבל למעשה, הסיפור שפחות תופס כותרות באזור התעשייה הזה הוא 35 שנים בהן ישראלים ופלסטינים עובדים יחד, שכם אל שכם, במפעלי התעשייה, ורוקמים יחסים עדינים ומורכבים, בין אנשים ובין העמים. הפיגוע השבוע הוא האירוע החריג, וביומיום, הכלכלה והמפגש האנושי יוצרים אלטרנטיבה לחיים בסכסוך. לא מושלמת, לא שוויונית לחלוטין, מורכבת מאוד – אבל כזו שבה ניתן לחיות יחד, למרות כל המתחים.

הכניסה לאזור התעשייה ברקן (צילום: יעל אלנתן)

כל מי שדיברנו איתו השבוע בברקן, ישראלים-יהודים ופלסטינים כאחד, הקפיד לשדר עסקים כרגיל. הפיגוע היה נורא וטראומטי, אך לא ישנה דבר ביחסים הטובים השוררים כאן, הדגישו עובדי פס הייצור והמנהלים. האם מתחת לפני השטח מסתתרות גם תחושות נוספות, כמו פחד וחשדנות, שרק מחכות לצוץ אל מעל פני השטח? ייתכן. אך בינתיים, בברקן, הנורמליזציה מנצחת למרות הכל. ובמציאות המדממת של הסכסוך הישראלי פלסטיני, גם זה הישג.

לפני 35 שנה נפתח איזור התעשייה מחוץ לתחומי הקו הירוק, מעבר למחסום בשטחי הגדה, שטח סי. הפלסטינים שעובדים שם לא צריכים לעבור מחסומים בכניסה והם מגיעים במכוניות. גם הישראלים לא נדרשים לסידורים יוצאי דופן. איזור תעשייה שנמצא כעשר דקות מכביש 6 וארבעים דקות מתל אביב הוא מיקום מצויין. השקט נשמר, הייצור גבר והתעשייה פרחה. כולם מרוויחים.

אזור תעשייה ברקן. 9 באוקטובר 2018 (צילום: יונתן קירשנבאום)

המפעלים בבעלות יהודית ישראלית, מעסיקים כמחצית עובדים פלסטינים ומחצית ישראלים כל יום. מקומות העבודה לא מאוגדים ואין להם הנהגת עובדים נבחרת שמיצגת בשוויון את העובדים ודואגת לעניינם. המוני עובדים עובדים בשכר מינימום וקצת למעלה, ומקבלים את זכויותיהם הבסיסיות אך לא הרבה יותר מזה הופכות את קריאות המשפחה ודו הקיום לעסק כלכלי טוב. אם תקום במקום הנהגת עובדים, זאת עלולה להיות משפחה מעולה באמת.

הפיל שבחדר- מה מעבר ל'הכל בסדר'

איך פיגוע כזה ישפיע על היחסים בין האנשים? 30 שנה שאזור תעשייה ברקן עובד ולא התקיים בו אף אירוע ביטחוני. כשפיגוע כזה קורה כולם מעדיפים לא לדבר על זה אחד עם השני. מספר ימים לאחר הפיגוע והמחבל עדיין לא נתפס. ואצל העובדים? הכל בסדר.

"כשהגעתי לעבודה ביום ראשון כבר שמעתי שהיו שני הרוגים ופצועים וירי, אבל כשנכנסתי לתוך המפעל לא הבנתי מה קרה", סיפר ישראל טויטו, מנכל מפעל טויטו-פלסט, ניסיתי להרגיע גם את היהודים וגם את הערבים פה אצלנו, ונכנסתי לקטע של היהודים, ואני רואה את כולם בוכים, אי אפשר לדבר איתם, ואז נפל לי האסימון עד כמה המצב גרוע ועד כמה המצב יכול להיות גרוע – רגע אחד שובר את כל הסיפור."

"הפיגוע השפיע עליי קשה מאוד", סיפרה מינה נייטפאק, תושבת אריאל העובדת בטויטו פלסט, "אנחנו עובדים ביחד ערבים ויהודים ואין בעיות. אני 24 שנה פה וזה אותו דבר כמו משפחה. ואין כלום הכל בסדר. אני לא פוחדת בכלל. אני יודעת בחורים שלנו מאה אחוז. אבל שם קשה מאוד. דיברתי עם הבחורים שלנו על זה. קשה להם. הם אומרים זה לא טוב. בחור אחד לא בסדר אז פתאום כל ברקן לא בסדר."

מינה נייטפאק, עובדת במפעל 'טוויטו פלסט' באזור תעשייה ברקן. 9 באוקטובר 2018 (צילום: יונתן קירשנבאום)

נייטפאק עובדת ברצפת הייצור ומדגישה כי "תנאי העבודה שלנו הם זהים. אני היום פה, מחר בחור אחר פה אנחנו מחליפים. באירועים אנחנו לא באים אחד לשני כי אי אפשר. אבל שיש חתונה חוגגים פה, ימי הולדת חתונה מביאים עוגיות. גם חגים חוגגים ביחד. גם שלהם גם שלנו. בעל הבית מדבר וכולם ביחד."

סופיאן דאגר, עובד ייצור עובד 20 שנה במפעל טויטו פלסט, גר בכפר "מזאריע א-נובאני"  ליד רמאללה. " דיברנו הרבה על זה. לכולם כואב הלב. אנחנו משפחה אחת עובדים פה 20 שנה, אוכלים ביחד, עושים טיול ביחד, צוחקים ביחד. אני לא רואה אישה וילדים שלי כמו בעל הבית ומשה. אתמול היה ישיבה כולם יהודים וערבים ביחד על הסיפור. הרגשנו כואב הלב, לא טוב."

לדאגר לוקח 20 דקות מביתו אבל המחסומים הקיימים כרגע בכניסה לאיזור התעשייה מוסיפים לו כמעט שעה עכשיו בבוקר. הוא פותח את המפעל ב 7 בבוקר ועוד משמרת, משמרת וחצי. כמעט קבוע עם שעות נוספות.

מאיר אוחנה (53) מנהל המחסן בטויטו פלסט, אומר כי "הפיגוע לא השפיע עליי בכלל. אספנו את האנשים, דיברנו איתם. נכון לעכשיו לא השפיע בכלל. יש פה אנשים דור שני במפעל. להיפך, אנחנו רק מחבקים אותם. אני גר באריאל לא היה לי פחד. אנחנו יושבים ואוכלים ביחד, רוב היום ביחד.

"בזמן שחיפשו את המחבל לקחנו אותם פה, הושבנו אותם ושמרנו עליהם כי הם משפחה בסך הכל. הם חוששים על דברים כלפי חוץ, זמן הכניסה שלהם התארך, הכניסה שלהם מן הסתם."

"הפוליטיקה נשארת מחוץ לגדר"

"הפיגוע לא השפיע בכלל על היחסים בין העובדים. אנחנו עובדים בהרמוניה מלאה בין הפלסטינאים לישראלים. כמו משפחה אחת גדולה." אומר משה לב רן, מנהל הייצוא במפעל טויטופלסט, הנמצא באיזור התעשייה. המפעל מעסיק 120 עובדים, מחציתם פלסטינים רובם משני כפרים סמוכי,ם ומחציתם יהודים מישראל. "הפוליטיקה אצלנו נשארת מחוץ לגדר. אנחנו פה לא מדברים פוליטיקה בכלל כי לא ייצא לי כלום מזה. רק ייצור ויכוחים. הטענה שלי היא שהכלכלה תיצור את השלום, לא הפוליטיקאים." אומר לב רן.

השיח ה'משפחתי' גורם לנו לחשוב על כך שיש כל מיני סוגים של משפחות. נראה שאזור התעשייה ברקן משתייך מסוג משפחות שפחות מדברות על הדברים הקשים.

ישראל טויטו, הבעלים של מפעל טויטו פלאסט מתייחס לאתגר בקיום הקשר בין היהודים לפלסטינים. "לעבוד היחס יהודים וערבים זה לא פשוט בכלל, זה סכסוך של המון שנים ואנחנו לוקחים על עצמינו את החבילה הזאת ומנסים לגשר ולעשות איזהשהו דו קיום בין יהודים לערבים. זה נורא חשוב למרות כל הקשיים שיש בדבר ויש המון קושי, המון המון קושי."

כשאנחנו מבקשים מטויטו לפרט מהו הקושי הוא מתייחס לאמון בינו לבין העובדים שלו שמתבסס על היכרות אישית. "אנחנו עובדים פה 30 שנה ככה, וכל מי שעובד אצלי הגיע מאבא שלו. כשאבא שלו עבד אצלי ומבקש לקבל את הילד שלו לעבודה ואנחנו בעצם ממשיכים את הדורות שהיו להמשיך הלאה. עוד מעט כבר יש לנו דור שלישי בעבודה ואני פה 35 שנה."

על מפעל המחזור אלון בו התקיים הפיגוע על ידי אחד מעובדיו אומר טויטו כי זה קשור לכך שאין הכרות אישית: "אם את מסתכלת על מה שקרה במפעל הזה, מפעל שבא לפה לפני שלוש שנים, מפעל גדול בבסיס שלו, הוא ידע שהוא פותח את עצמו לפחות 200-300 פועלים שהוא יעסיק לעשות עבודה, ואז הוא קלט כל מה שהוא רצה, מטול כרם משכם מכל מקום אנשים בלי להבין בכלל מי הבן אדם, מה זה הבן אדם.

אני לא אכניס לפה שום אדם שאין לו שום קשר לאנשים שלי פה. לא רק שאני סומך על האנשים פה, אני מכיר אותם, אני יודע שהם מבקשים ממני, כל אחד בעת שלו, קורא לי אבא, או אבל שלהם ואומר לי אתה אבא שלנו, תמצא לי עבודה לבן שלי הוא בן טוב, הוא יודע לעשות את הדברים. שאני מקבל אותו לעבודה זה אחרי שאבא שלו אמר לו מי אני ומה אני ואיך עושים וכל זה והוא לא יפגע באבא שלו, במשפחה שלו, במרקם הזה שישנו בין הבית המפעל למשפחות, ואני מנסה ללכת על הקטע הזה. אם חס וחלילה מפה יקרה משהו אני לא מאמין בשום דבר באמת."

וינטר מתאר דווקא יחס אחר לנוכחות שלו. מבחינתו של וינטר, מדובר בשיקול כלכלי בלבד, ולא בשאלה ערכית. "השכירות זולה. זה מה שיש פה. זה הייתרון. יותר זול לי לבנות פה על מגרש מאשר לקבל מגרש חינם" הוא אומר. "אני לא פוליטיקאי אף אחד לא בא בשביל שלום זה לא מעניין אותי בכלל. פה זה התחיל ב 11 שקל, היום זה עלה אבל בפתח תיקווה אני אשלם פי 2.5, בכפר קאסם לידינו רוצים בערך 28 שח למטר בהאנגר ובמנה פחות טוב מפה. ". וינטר מוסיף כי כל בעלי העסקים באזור התעשייה הגיעו, כמוהו, בעקבות המחירים הזולים. "אין פםה ציונות דתית" הוא אומר. "אזור תעשיה ברקן הוא רק אינטרס עסקי".

אזור תעשייה ברקן. 9 באוקטובר 2018 (צילום: יונתן קירשנבאום)

"אנחנו רוצים לעבוד פה בסבבה, בכיף. פוליטיקה מלכלכת הכל, לא כדאי" אומר אודי כהן מאריאל, שעובד כבר עשרים שנה אצל וינטר. "בסך הכל כולם באים לפה לעבוד" הוא אומר. גם הוא, כמו וינטר, לא מעוניין להיכנס לשאלות פוליטיות. אותו מעניין העסק.

טויטו מספר: "הקשר שלנו הוא כזה שאני בתור בעלים, מעבידים בלי קשר ליום יום שלהם במתן עבודה, שומרים על יחסים מאוד קרובה לשמור על האנשים. אני מחזיק פה למעלה מ 25 עובדים צעירים בגיל 19-25 או 30 והם הגרעין תחת השליטה שלי אני לא נותן להם לברוח מהידיים שלי. למה? אני רוצה לתת להם איזשהו חזון שהם יודעים שיש להם לאן ללכת ואני חושב שהמרקם הזה עם האנשים האלה שומר עליהם זה מאוד חשוב."

טויטו מספר על התמודדות על קודים תרבותיים שונים  בחיים המשותפים: "היה לי מקרה לפני חודשיים שהיה להם חג ומישהו מהאנשים שלהם, מהבוגרים, אמר לאחד הצעירים שלהם לעשות משהו, הוא לא עשה את זה לפי  שביעות רצונו והוא נתן לו סתירה. ואני התערבתי מיד ואמרתי להם, הילדים האלה הם לא לרשותם אפילו אם הוא אבא שלו. הם תחת סמכותי במקום העבודה ואף אחד לא יתנהג פה ככה, יש כאלה שיש להם אבא פה, ,אפילו שהוא אבא שלו הוא לא ייתן לו סתירה. דברו איתו ואם יש בעיה שאתם לא יכולים לפתור אז תבואו אליי. המרקם הזה מאוד חשוב לנו ואנחנו מנסים להעביר את זה למקום שיש כבוד."

בכניסה למפעל ניצבת פינת העישון של העובדים, בביקורינו ניכר כי רוב עובדים הפלסטינים הם היושבים שם. אולי אחוזי העישון גבוהים שונים אבל בכל זאת יש עניין של הפרדה. שביקשנו את התייחסותו של טויטו לענין הוא אמר ש: "זה המקום שהפלסטינאים יושבים, אבל יכול להיות שישראלי יישב שם ולא יקרה לו כלום. זה לא משהו שאומרים זה רק לפלסטינאים, אבל זה המקום ישיבה שלהם. יש בחורות פה כמעט בגיל פנסיה והן בקשר הדוק מאוד עם הערבים."

הפלסטינים שמתנגדים לחרם על ישראל

בעשור האחרון תנועת ה BDS הקוראת לחרמות על ישראל גם בדמות תוצרת באיזורי המסחר כמו ברקן גדלה ואיתה הקולות בתוך החברה הפלסטינית והלחצים שלהם על העובדים. נראה כי השכר ותנאי העבודה מצליחים לקבוע עובדה בשטח ובסוף לטובת כולם שיש עבודה ופרנסה.

"המסר של הפלסטינים ושל אבו מאזן הוא לא לקנות מוצרים בישראל, ולא לבוא לעבוד פה. אז העובדים פה קמים אם יש להם הזדמנות להגיד ואומרים שאתם תיבנו לנו מפעלים ותיתנו לנו אותו משכורת כמו הישראלים אז בטח שלא נבוא לעבוד אצל הישאלים, אבל לא דאגתם לנו, אז למה אתם מבקשים מאיתנו." אומר לב רן.

סופיאן דאגר, עונה לשאלה מה הוא אומר אם לוחצים עליו לא לעבוד אצל יהודים: "לא שמעתי אף אחד כזה בכלל. מה איכפת לאחרים איפה אני עובד. יש אנשים הולכים לאמריקה, הבת שלי עובדת בישראל מתחתנת עם מישהו צבע צהוב. (אישור עבודה שמאפשר כניסה לישראל). אם מישהו אומר לי אל תעבוד בטויטו פלאסט אני אומר לו אני מקבל 7 אלף שח, אם תיתן לי 7 אלף שקל אני עוזב. אין בעיה. טוב לי יותר לעבוד פה בגלל הכסף. אני מכיר את ישראל לא מהיום. פה יש לי עבודה טובה יותר מאשר שאני אמצא אצלינו. הבן שלי עובד פה.  אנחנו 7 אחים אני הקטן. כולם עובדים בישראל ורק אחד באמריקה."

תנאי העבודה

שכר העבודה בין העובדים הפלסטינים שווה לעובדים היהודים במקום לפחות בשני המפעלים בדקנו ולטענת מנהלים כך גם בכל אזור התעשייה. השכר לרוב יהיה מתחת לשכר הממוצע במשק בישראל אך לפחות הוא המינימום הישראלי ועם שאר הזכויות הסוציאליות. במצב בו השוק עבודה הפלסטיני ניראה עבודה קבועה בתעשייה עם משכורות גבוהות יחסית זה אינטרס שיש לעובדים הפלסטינים. מהצד השיראלי זהו אינו היתרון הגדול אך שמירה על משכורות הוגנות אך לא גבוהות במיוחד גם כן מוסיף.

"תנאי העבודה פה אותו דבר כמו ליהודים, הם מקבלים משכורות בדיוק כמו עובד ישראלי, אין איפה ואיפה, והמנהלים שלהם אלו בעמדות מפתח הפלסטינאים שעובדים פה או מהנדסים או מנהלי ייצור או מנהל מפעל האלומיניום מקבלים משכורת יותר גבוהה." אומר לב רן על מפעל טויטופלאסט. "גם הדור השני כבר עובד פה. הם מרגישים ביטחון, עכשיו זה עוד שתי משכורות שהם מביאים הביתה את מבינה וזה חשוב. להם- הם יפגעו בזה, להם אין מקורות פרנסה בגדה, אין להם."

שאנחנו שואלים את לב רן אז מה האינטרס של המפעל להעסיק דווקא פלסטינים הוא עונה: "למה לא?, מה הם לא בני אדם? כשהוא בא אליי לחפש פרנסה כאדם שמחפש פרנסה אני מסתכל עליו כמו בן אדם, לא מוסלמי לא נוצרי לא שמוצניק לא שום דבר. הוא בן אדם. ואם הוא בסדר בעבודה אנחנו נעסיק אותו. ואם הוא לא בסדר לא נעסיק אותו. החצי חצי של  מספרי העובדים פה הוא במקרה."

"ברגע שהוא מקבל 6000 שח, אם הוא היה מקבל שם עבוה אולי היה מקבל 1000 או 1500.

ביוקר מחיה נמוך כמו אצלהם, המשכורת הזאת מאפשרת לו לתת לילדים שלו חינוך יותר טוב, לבנות בית יותר יפה משלי, לתת להם בגדים יותר טובים, אוכל יותר בריא ולתת להם עתיד. אז למה שהם יפגעו בעץ זהם יושבים עליו. אין להם סיבה."

למעשה,העובדים הפלסטינים מתארים את העבודה באזורי התעשייה היהודיים כנחשקים יחסית. לא מדובר בהזדהות או קבלה של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית, אלא בשיקולים כלכליים- שכר העובדים גבוה יותר אצל מעסיקים ישראלים. "אני מעדיף לעבוד אצל ישראלים" אומר עדנן, שעובד כעשרים שנה בעסק ייבוא השטיחים של וינטר. "זה נוח לי מבחינת משכורת, ואני חמש דקות נסיעה מהבית".

כששאלנו את העובדים הפלסטינים האם הם נתקלים בהתנגדות לעובדה שהם עובדים אצל ישראלים, התגובה הייתה חד משמעית לא. "אף אחד לא אומר לי לא לעבוד אצל יהודים" אומר עדנן. "בכפר שלי, מי שלא עובד בברקן עובד בישראל בבניה". מי שכן מנסה לעודד את הפלסטינים שלא לעבוד אצל ישראלים הם דווקא הפוליטיקאים, אבל לטענת העובדים קשה מאד לגבור על השכר הגבוה.

דו קיום שמכסה על העדר יחסי עבודה מאוגדים

בתוך היחסים המורכבים והמאתגרים הטבות השכר שניתנות לעובדים מתוארת על ידי לב רן מהצד של המעסיק בו לא מתקיימים יחסי עבודה קיבוציים ואין איגוד של העובדים והנהגתם. "אין פה וועדים זה כמו שלי אין ועד. אנחנו חברים לא בעלים." אבל בחברות הקיימת מובנה גם שיח אינטרסים מעמדי שלא בא לידי ביטוי ביחסי עבודה קיבוציים. את מה שהפלסטינים מקבלים מ לב רן הוא גם יכול לא לתת על פי חוק ולכן מבחינתו זכויות העובדים הם חלק מה דו קיום. אך האם הדו קיום יכול להתקיים כאשר יש איגוד עובדים ולקונפליקט הזהויות בין פלסטינים לישראל יכנס גם קונפליקט הקשור בזהות מעמדית של עובד ומעסיק? האם פה לב רן וטוויטו יהיו מוכנים לדיאלוג שמשלב את הזהויות האלה? והאם העובדים יהיו מוכנים לכך?

"אנחנו פעם בשנה סוגרים את המפעל ועושים יום כייף עם בריכת שחייה וברביקיו כל היום ובידור והכל. ולפני חמש שנים לפלסטינאים לפי חוק מנדטורי אסור להיכנסס לאילת, לקחתי אותם השגתי להם אישורים הם בחיים לא ראו מטוס מבפנים והם עשו סופש באילת במלון הכי מפואר, למה שלא ירצו להמשיך לעבוד פה.

בסוכות שהיינו בחופש הם באו לפה פתחו את המפעל בבוקר וסגרו את המפעל בערב, לא היהי פה אף ישראלי. הם עבדו, הם הפעילו את המפעל בלי שום חשש. זה כבר אומר לך את יחסי האמון בין שני הצדדים." אומר לב רן ושוב עולה שאלת הבעלות וחלוקת כוח במקום וההשפעות של כך על היחסים.

איול וינטר מדגים את הנקודה הזו היטב. "זה כבר לא מערב פרוע פה" הוא אומר, ומתאר איך בשנות התשעים והאלפיים לא התקיים כל פיקוח על תנאי העבודה הפלסטיניים. "שכר העובדים- פה אני משלם לפי השכר הישראלי, אני מחוייב בשכר מינימום, יש לי עובד מקבל פה 8 נטו, יש לי עוד 2 מקבלים 6.500 נטו" הוא אומר.

עם זאת, ביחסים בין עובד למעסיק, הכוח נמצא באופן ברור אצל המעסיקים היהודים. כוח העבודה הפלסטיני איננו מאוגד ברובו, ולא מיוצג על ידי שום ארגון. אמנם על פי חוק וינטר מחוייב לשלם לעובדיו שכר מינימום ישראלי, אבל לעובד הפלסטיני, יכולת הפניה לרשויות הישראליות מוגבלת מאד. כך, מעסיק שירצה יוכל בקלות לפגוע בזכויות עובדיו הפלסטינים.

גם תופעת עבודת הקבלן של עובדים פלסטינים נפוצה למדי. רובי טלמן, מנכ"ל החברה לפיתוח השומרון, שיושבת באזור התעשיה ברקן, טוען שמדובר בתופעה נרחבת. כמו בכל עבודת קבלן, העובדים נמצאים בעמדת נחיתות מול מעסיקיהם, והעובדה שהם פלסטינים מקטינה עוד יותר את יכולתם להיאבק על שיפור תנאי עבודתם. "הוא נותן הצעת מחיר, זוכה ומבצע" אומר טלמן על חברת הקבלן היהודית שמועסקת באזור התעשיה לניקיון. העובדות הן פלסטיניות. "נגיד המנקה שנמצא אצילנו הוא קבלן חיצוני שבה ומנקה אצלינו. הם פלסטינאים שמנקים אצלינו. הבחור שעשה לנו את כל השיפוצים במשרד זאת חברה קבלנית פלסטינאית" הוא אומר. "הוא קבלן חיצוני מבקש חשבונים ואנחנו משלמים לו ואין לי מושג מה הוא עושה כקבלן. כמו שאני מעסיק קבלן יהודי ואני לא מתחיל לבדוק את הזכויות של הקבלן היהודי".

ראוי היה כי כתבה מסוג זה הייתה יוצאת גם ללא הפיגוע האיום השבוע, ומצביעה על כיוונים אפשריים להידוק יחסי העבודה ומעמדם של העובדים. דווקא בצל הפיגוע, ההישג של הנורמליזציה והדו קיום, על תשתית של יחסי עבודה לא מאורגנים בבעלות יהודית בולט עוד יותר, ואינו מובן מאליו.