"רק שלא יציע לה", אמרתי בקול תוך כדי שאני מסירה איפור, לא שמה לב שדוד יושב על קצה המיטה מאחוריי, ומגחך.

"תגידי לאה, את נורמלית? אחותי מתה לחתן את הבת שלה. אחותך מחכה שהילדים שלה יצאו מהבית ויתחתנו, ועוד לא דיברנו על שלומית החברה שלך מהדואר, שעוד שנייה מדפיסה לבת שלה חולצת 'תתחתנו איתי' ומסתובבת איתה ברחוב עד שמישהו ירצה לשאת אותה לאישה. מה נסגר איתך תגידי? יש לו משפחה טובה, הוא בחור טוב, סיים צבא כמו שצריך, מצטיין דיקן. מה צריך יותר מזה? חוץ מזה הילדה לא תהיה רעבה ללחם ולא תסבול איתו, אני בטוח".

רציתי להגיד לו הכל, אבל פחדתי שהוא לא יבין. הרי מבחינתי כל זה תפאורה, ובדיוק כמו שאני מרחתי על עצמי 12 טון איפור, ולא סיפרתי על המצב בבנק או על היתר לחץ דם שלי, אני לא יכולה לדעת מה הוא והמשפחה שלו מסתירים.

הוא לא יבין שהפכתי להיות חשדנית גדולה עם השנים, ואותי, אותי אחד לא קונה בסלון מתוקתק מעור איטלקי. הסלט קיסר של אמא שלו לא הרשים אותי, וגם לא פאי תפוחים, לא משנה כמה טעים הוא היה. אותי אף אחד לא יזמין למרפסת לכוס וויסקי וסיגר אחרי הארוחה, ויחשבו שהנה, אני בטוחה שמדובר במשפחת מלוכה לא פחות.

דוד היה תמיד אבא מצוין. מגיע לכל אסיפות ההורים, וההצגות של הילדים בבית הספר בזמן. התעניין, קנה כל מה שצריך, ואפילו קצת יותר. איש גדול עם לב עוד יותר גדול. שלח את הילדה לכל חוג שהיא רק ביקשה. השלים את סכום הכסף שהיה חסר לה רגע לפני הנסיעה לדרום אמריקה, שתוכל ליהנות עם חברות. אין ספק, הוא אבא לתפארת, ובעל נהדר, כזה שנותן לי כתף תומכת ונשאר, גם בימים קשים. בניתי איתו בית ומשפחה, הוא חלק בלתי נפרד ממני, ועדיין, הוא לא יודע מה זה להיות אישה.

למרות שהוא דואג לילדות שלנו מאוד, עד היום, הוא עדיין לא יודע מה זה לא לישון בלילה כשהבת יוצאת לרקוד במועדון. הוא לא יודע איך זה מרגיש למות מפחד שהיא לא תפגוש שם איזה בין טובים, עם טייטל מרשים, שיכניס לה משהו למשקה וישחט את נפשה על המזרון.

אני גם יודעת כמה קשה היא מתאמצת בכדי להתקדם בעבודה, למרות שהסמנכ"ל הדוחה שולח בה מבטים, ואז מזלזל בה בברוטליות, כנראה שאף פעם היא לא תקבל משכורת יותר גבוהה מגבר, לא משנה כמה העולם התפתח. אז המציאו את הפמיניזם, יופי טופי, אבל מה זה שווה אם נשים עדיין נשארות מאחור?

דוד חכם, איש מבריק, ולמרות כל זה אני בטוחה שהוא לא יבין כמה קשה לאישה לשבת באוטובוס או ברכבת כשגבר מגודל יושב לידה בפישוק ומועך אותה עד לחלון. הוא לא יבין כי אמא מודאגת זה לא אבא מודאג.

צלצול טלפון הפריע לשיחה שלנו, ולקח זמן עד שחזרנו לדבר על זה. מסתבר שהטלוויזיה עשתה את זה יותר טוב ממני, כי שעה אחר כך מצאתי אותו בוהה במסך ושומע על עוד אישה שנרצחה רק בגלל שהיא אישה.

"אתה מבין", עמדתי לידו ולחשתי, "אני מפחדת. כבר 20 נשים נרצחו השנה על ידי הבעלים שלהם, ותראה אותו, השוטר, יש לו גומות, וחיוך טוב לב. הוא בטוח אהב אותה מאוד, ובא ממשפחה מעולה. בטח גם אמא שלו הזמינה את אמא שלה להיפגש, והכל התנהל נהדר, עד שהוא החליט לקחת  את חייה. אני נשבעת לך שאם חלילה זה היה קורה לקטנה שלנו אני הייתי יכולה להשתגע".