"אתה רוצה לעשות שיחת צללים?" שאלתי.
אנחנו שוכבים חבוקים. הגופים שלנו כבר מכירים ואוהבים להירגע ולהתלטף זה בחברת זה. יש בזה משהו נעים ומוכר, וגם פחות מרטיט ומרגש מבעבר.
"בואי נעשה שיחת צללים" הוא עונה, סקרן, מפנה מבטו לעברי וידו נשלחת אל הצוואר לליטוף אגבי. צמרמורת קלה מטפסת במעלה הגב והלב מתעורר נוכח החשיפה הצפויה. קריאה לכנות עלתה בי: אני מאפשרת לך לראות אותי.
"כשאני פוגשת אותך אני פוגשת כעס". אני קופצת ישר לעניין ללא הקדמות ומתחילה לספר לו מה הרגשתי באותה שיחת טלפון שהייתה אז… כבר לא זוכרת מתי. אני מאבדת את החוט ואת הנוכחות. טובעת בזכר של תחושה שמתעוררת בי נוכח עלייתו של זיכרון עמום ומכאיב.
"עזבי מה היה, בואי נדבר על מה קורה עכשיו. מה את מרגישה עכשיו?" הוא מחזיר אותי אל העיניים שלו. לרגע אני מתחרטת שלבי הזמין אותי להיפתח. משהו בי נסוג במבוכה.
אני מגששת בתוכי.. "בעצם לא, זה לא כעס. אני פוגשת את הילדה הדחויה שבי. אני פוגשת את המחשבה שאתה לא רוצה אותי. בגלל שהיו כמה פעמים שאני הצעתי ואתה לא רצית. אני מרגישה לא שווה, דחויה וחסרת ערך. כמו ילדה שלא רוצים אותה. אני מתביישת להביא את זה למפגש בינינו כי אני מפחדת שזה יגרום לך לא לרצות בי. בא לי להיות חזקה. חולשה זה לא מושך."
"זה לא שאני לא רוצה אותך, אני רק לא רוצה להתחייב למסגרת של יחסים בנינו." הוא עונה. "גם לי אין כמיהה כזאת" אני אומרת. "ההרגשה של הילדה הדחויה לא חיה בי עד שנפגשנו עכשיו. בזמן שלא היינו בתקשורת כבר התקדמתי מזה". עולה בי כאב ובושה ואני צריכה להזכיר לעצמי שזוהי דרכי – חשופה באור היום, גם אם זה כואב. "פתאום כשאנחנו נמצאים באותו מרחב זה עולה בי שוב", אני ממשיכה. "אתה מבין? ליהקתי אותך לתפקיד. לתפקיד של הגבר שלא רוצה אותי."
אני מאוהבת ברעיון של להיות מאוהבת עד אבדן חושים במישהו שאולי ירצה אותי ואולי לא. כשהוא לא רוצה אותי, נזעקת הילדה הדחויה והנזקקת, שצמאה לאישור ותשומת לב, וחונקת אותי. היא ילדה תמימה וגם חיית פרא אכזרית שמצמידה את הפנים שלי לרצפה ודורכת עליהם בכף רגל מלוכלכת. אני מוכנה לשרוף את מערכת היחסים שלי עם חי כדי להעלות בלהבות את הצל הזה בתוכי ולאלף אותה. תרצה אותי או לא, זה לא משנה. תחשוב שאני דחויה, תחשוב שאני סמרטוטה. אני סמרטוטה גאה וכנה שחיה במלואה. אין לי דבר להפסיד ואני לא צריכה אותך כדי לאהוב את עצמי.
"רוצה לשמוע את הפגיעות שלי?" הוא שואל ונאנח, מבטו נודד אל התקרה. הצל שלו מתקרב על קצות האצבעות, מבקש להיראות גם הוא באור היום. אחיזתו העוטפת אותי מתרופפת קלות, כאילו היה גופו מבקש להרפות לרגע כדי להיחשף בחולשתו בפני. אני מחזירה את מבטו אלי, מעמיקה בעיניו ורואה את פנימיותו המבקשת נתיב, ולרגע כל התפקידים במחזה נשכחים. הוא בסך הכל בן אדם. קודם הוא חיבק אותי והחזיק את צללי שביקשו להיראות באור היום, ועכשיו אני מחבקת אותו ואת צלו המתגלה, מחזירה את מבטו אלי. "הארוס שלי די נמוך בתקופה הזאת. אני לא בקשר עם אף אחת. הלב שלי לא פתוח לזה. רוב הזמן לא עומד לי. אני לא עושה הרבה אהבה, אני מכונס ופוגש הרבה עצב בתקופה הזאת". הוא נושם עמוקות ושוקע לרגע לתוך עצמו. אני מניחה יד על ליבו.
"אתה מתגעגע אליה?" אני שואלת.
"פחות ופחות", הוא אומר. "אבל אני מתגעגע למשפחה, להרגשה של משפחה."
שתי דרכים לטרוף. הראשונה, לזהות את הטרף שלי, לעקוב אחריו וללכת על זה. להסתער כמו נמר. היתרון – אני יכולה להשיג מה שאני רוצה. ממוקדת, ישירה וברורה בכוונותי. החסרון: יכול להיות שהטרף שלי לא ירצה להיטרף. סכנת דחייה ברורה. הדרך השנייה היא למשוך את הטרף אלי מבלי לזוז יותר מידי. כמו פרח טורף וצבעוני שמחכה לשעת כושר, בה הטרף יתפתה יתקרב מרצונו, ויחשוב בכלל שזה היה רעיון שלו. ואז, לפתוח את המלתעות ולסגור עליו. היתרון: לא צריך לעשות יותר מידי. החסרון: פסיביות וחוסר ישירות. אני אוהבת להיטרף.
"יש בי צד פתייני", הוא אומר. "אני מושך אלי את מי שאני רוצה בלי להתאמץ יותר מידי. אני מנסה לשים לב לדפוס הזה ולהיות מודע אליו. לא לשקוע בו. כשאני פוגש פגיעות, גם את הפגיעות שלך, אני מקשיב ומחזיק את הפגיעות הזאת. זאת התגובה שלי. זה לא מוציא ממני את הטורף שיטרוף אותך". ולילית כאמור, רוצה להיטרף, אבל חי מגיב אל הילדה הנזקקת והחשופה שבה בחיבוק ועטיפה אוהבת וחברית.
הוא רוצה להשיג את מה שקשה לו להשיג. אני רוצה להיות אמיתית וחשופה. אין לי עניין לשחק משחקים. כשאני חושקת אני מבטאת את תשוקתי, וזה מוריד לו ממני. אני מכירה את הצד הזה גם בי, זה שאוהב להשיג ונמשך דווקא למה שאי אפשר. בגלל זה אני רוצה אותו. איך יוצאים מהמלכוד הזה? לא נותרו הרבה ברירות מלבד לשחק בשובבות ולאמץ חמלה כלפי כל הצללים, הטורפים והנטרפים גם יחד, ובעיקר כלפי הילדה הנזקקת שבי.
השיחה המקרבת נהייתה מחרמנת. החשיפה ההדדית עוררה את רצון הגופים החבוקים להתערבב. אולי הייתה זו הרגשה בטוחה של כנות ואמון שאפשרה ללב להיפתח מעבר לסיפורים ששנינו מספרים לעצמנו על הגבר והאשה שאנחנו, הפתיין והדחויה, הטורף והנטרפת, האדיש והסמרטוטה, הילד והילדה, חי ולילית. הנחנו את כל אלה בצד והיינו לרגע שתי בריות שנפגשות במימד אחר, סביבנו פזורים נשלי אישיותנו וקליפות הסיפורים. חמלנו על עצמנו כעל דמויות בהצגה, מסתכלים על עצמנו מבחוץ. לרגע, רק לרגע, הצלחנו לראות את הסיפורים שאליהם קשורים כל הרגשות ולתת להם לנוח. ברגע הזה שרתה בנינו קרבה ובטחון, משחקיות וחוסר מטרה, מעבר לכל הסיפורים והקליפות כולן, ואולי אף אהבה וחברות שאינה קשורה בזיכרונות עבר ופחדי עתיד.
כשהתהדק החיבוק, לחיים התקרבו והרגשתי את הזקן שלו מתחכך בי בעדינות. משהו בי עוד גונן כמבקש שלא להיפגע. מרחרחים אחד את השנייה בסקרנות ישנה חדשה, וכתמיד חוצצת ומחברת בינינו החידה: מי יטרוף את מי הפעם? השעה מאוחרת. לרגע התרוממתי והבטתי אל מעבר לבועה שהחזיקה אותנו ואת הצללים. העפנו מבט סביב. נשארנו לבד באולם הגדול, המואר באורות אדומים ובנרות.
שכבנו חבוקים בשתיקה. אז מי טורף את מי? מסתמן שהפעם אף אחד. אני כבר חשבתי שאנחנו וצללינו נלך לישון, אך גופו הולך ומזדקף כנגד הירך שלי, מעמיק את המגע.
"האמת יש לי פנטזיה שיטרפו אותי", הוא מתוודה.
"זאת בקשה? אתה רוצה שאני אטרוף אותך?" הוא מחייך והגוף שלו עונה לי.
"אולי תורידי לי את המכנסיים?" הוא מסתכל מטה. הזקפה השובבה נראית מבעד למכנסיים הרפויים.
"אז אתה רוצה שאני אטרוף אותך".
אני נענית לבקשתו. בתנועה מהירה אני מתרוממת ומתחילה להריח את כולו, את בית השחי ואת הצוואר במיוחד. הוא מניח את הידיים שלו על המותניים שלי. אני מעיפה אותן ממני בתנועה חדה ומצמידה אותן לרצפה. זרם עולה במעלה הגב שלו והוא מתפתל תחת משקלי. אני רוצה להכניע אותו. הוא גדול וחזק ממני. זה מעצבן אותי ומגרה אותי. אני רוצה לקחת אותך במכות. אני רוצה שתהיה שלי.
הידיים שלי אוחזות את מותניו בחוזקה ומטפסות מעלה, הוא שב ומחזיר את הידיים שלו אלי. הגוף שלו מגיב אלי אוטומטית, רוצה לטרוף אותי בחזרה. אני מתרוממת ועומדת מעליו, מסכלת אליו מלמעלה, לוקחת את המכנסיים שלו וקושרת אותם סביב ידיו. "רצית שאני אטרוף אותך, לא?" עכשיו כשהידיים שלו מנוטרלות אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אני מרגישה את ההרפיה בגופו, הוא מתחיל להיכנע.
אתה שלי. אני יכולה לעשות בך מה שאני רוצה. מה אני רוצה לעשות? איך אני רוצה לטרוף אותך? אני רוצה להרוג אותך. הטורפת שבי, זו שנעלב לה האגו ועכשיו אתה יודע את זה, רוצה להחזיר לך, רוצה לכבוש אותך. רוצה שתהיה שלי. אני מניחה את הברכיים שלי על החזה שלו, כל כובד משקלי עליו. הוא נאנח. אני מכאיבה לו. מעמיקה אל תוך עיניו, מבטי מתפתל כצמד נחשים: עוד שנייה אתה מת. מצמידה את פי לצווארו. לשון מטיילת על צוואר ומשם אל האוזן וגופו מגיב אלי בתנועה מעגלית של האגן. אני רוצה לאכול את כולך ולא להשאיר ממך כלום. השיניים מתהדקות על הצוואר, ידי נלחצות כנגד כפות ידיו הקשורות מעל ראשו. גופו נדרך בהפתעה בתגובה וכעבור כמה שניות נרפה אל תוך הלא נודע בגלגול עיניים. זהו, אני שלך, עשי בי כרצונך.
כשהחיה שבי שבעה, התיישבתי לידו, עיניו עצומות.
"זה הרגיש כאילו נגעת בי כמו שאני נוגע בך. אף פעם לא התמסרתי ככה", הוא אמר.
"עכשיו אני יכול להגיד שטרפו אותי".
