הדיון הציבורי סביב המחאה האמיצה של אורנה פרץ מקרית שמונה בעד שירותי בריאות ראויים גם לפריפריה הלך לכל המקומות הלא נכונים. דיברו על הנימוסים שלה, על הדרך שבה היא מדברת, על ״אשמתה״ בתור מצביעת ליכוד. רק על הדבר החשוב באמת לא מדברים: שירותי הבריאות הציבורית בישראל סובלים מהשיטה הכלכלית הימנית- חזירית והם על סף קריסה. ובפריפריות, שם מתגוררת פרץ החולה, המצב גרוע בהרבה..

זכותם של הישראלים ליהנות משירותי רפואה תקינים, עם רופאים מומחים ומכשירי MRI ו-CT בכל הארץ, עם כוח אדם שיש לו פנאי לטיפול ותנאי שכר של קיום בכבוד, עם מיטות אשפוז, טיפולים בתחום הנפש, אחיות במערכת החינוך, כבר איננה מובנת מאליה, ודורשת מאבק. השאלה למי הצביע אזרח ישראלי בכלל לא קשורה לזכות לבריאות. אני חושד במי שלא נלחם על מצב מערכת הבריאות בכלל ובפריפריה בפרט כשהם פתאום צצים להאשים את מי שכן נאבקת, במיוחד כשנודף מכך ניחוח שובניסטי ופטרוני.

ועכשיו למה שחשוב באמת, בריאותם של הישראלים. מערכת הבריאות הישראלית נפלה קרבן לאידאולוגיה ימנית-חזירית מבית מדרשם של נערי האוצר. תוצאות טובות יחסית בבריאות הן תוצאה של מזג אוויר טוב, המשפחתיות והקהילתיות של רבים מהישראלים ושאריות ההשקעה הציבורית של העבר. מסקירת מצבה של ההשקעה בישראל לעומת מדינות ה-OECD שערך משרד הבריאות עולה תמונת מצב חמורה שחייבת להבהיל כל מי שמשתמש בשירותי בריאות בישראל, כלומר את כולם/ן.

ההוצאה הלאומית בישראל לבריאות כאחוז מהתוצר היא מהנמוכות במדינות הארגון. שיעור הרופאים ל-100- איש בישראל נמוך מהממוצע, ושיעורן של האחיות הוא מהנמוכים מבין מדינות הארגון. שיעורם של מסיימי לימודי רפואה וסיעוד הוא מהנמוכים ביותר במדינות הארגון – כלומר מחסור כוח האדם במערכת עומד להחריף. גם במספר מיטות האשפוז הכללי, אשפוז פסיכיאטרי, מכשירי MRI ו-CT ישראל בתחתית הרשימה בעוד שהמיטות הקיימות בבתי החולים בעומס רב ומכשירי הבדיקות פועלים כמעט 24/7 וחשופים לשחיקה מתמדת.

הקמצנות בתקציבים אזרחיים, שנגידת בנק ישראל היוצאת מתריעה עליה שנים, המוערכת בחוסר של 130 מיליארד ש״ח בשנה, גרמה לישראלים להוציא יותר מכיסם על שירותי בריאות. בעשור האחרון ההוצאה על בריאות פרטית עלתה כמעט פי 2 על פי סקר ההוצאות של הלמ״ס. וזה רחוק מלהספיק. מחצית מאנשי הצוות הרפואי מדווחים שהם חשים עומס רב. ריבוי מקרי האלימות, בבתי החולים, מגיע על רקע העומס הבלתי אפשרי בסיטואציות הכי רגישות לחיי המשפחה.

זה הסיפור הגדול, ועכשיו נביט במצב בפריפריה. כל מי שחי וצורך שירותי בריאות בפריפריה בישראל יכול לספר סיפורים מסמרי שיער על עומס, תורים של יותר משנה לרופאים מומחים, ייאוש מהמרחקים שצריך לנסוע כדי לקבל שירות וחוסר האונים של הצוותים הרפואיים בקופות ובבתי החולים. החוויה הסובייקטיבית נתמכת גם בנתונים חד משמעיים. תוחלת החיים בנגב ובגליל נמוכה בכ-5  שנים מאשר המרכז. תמותת התינוקות בבאר שבע גבוהה פי חמש מתמותת התינוקות ברעננה. שיעור הרופאים ומיטות האשפוז בפריפריה הם הנמוכים בכל המדינה. בפריפריה מוותרים פי 4 על טיפולים בגלל המרחק, בגלל נגישות נמוכה ובגלל העלויות. הנתונים חשובים, למרות שכל מי שגר בפריפריה יודע זאת על בשרו וכל מי שדיבר עם צוותי רפואה מבין את החוויה הלא אפשרית שהם נמצאים בה.

אנחנו בפריפריה יודעים שמצב הבריאות שלנו לא מעניין את ראש הממשלה במשך עשור, ועדיין טוב לשמוע את האמת. הבעיה היא שגם המבקרים את פרץ שהטיחה את האמת בפניו של נתניהו לא מתעניינים בבריאות הפריפריה. ועוד יותר חמור שנושא כל כך אקוטי כמו הקריסה המכוונת של מערכת הבריאות לא מעניינת את המערכת הפוליטית הישראלית, מלבד יחידי סגולה. שינוי אמיתי בישראל יתרחש רק כאשר נושאים כלכליים יהפכו לחשובים ביותר בכל דיון פוליטי: גודל התקציב, מערכת הבריאות, תחבורה ציבורית, מערכת הרווחה – החיים עצמם. וזה יקרה רק כאשר ההנהגה הפוליטית בשמאל תהיה בשותפות והובלה של הפריפריות החברתיות והגאוגרפיות בישראל.

אבי דבוש הוא תושב שדרות, ראש מטה הפריפריות ב"מרצ" וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות