פעם, לפני שנים, ראו בפוליטיקה ירוקה עניין פשוט וכמעט טכני. השיח נסוב סביב ״איכות הסביבה״: כמה חלקיקים של חומרים רעילים יש באוויר? מהי איכות המים שזורמים לנו מהברז? כמה זפת יש בחוף?

בדורות האחרונים, הפוליטיקה הירוקה עברה מהפכה. איכות האוויר, המים והקרקע עדיין חשובה. אך עם הזמן, היריעה התרחבה. במקום ״איכות הסביבה״, התחלנו לחשוב במונחים של 'קיימות' – מה שד״ר ליה אטינגר, עמיתה במכון השל לקיימת מגדירה כ״השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ״. התובנה שעליה הקיימות מושתת אינה חדשה. כפי שמהטמה גנדי ניסח אותה, ״מה שאנחנו עושים ליערות העולם, הוא תמונת ראי של מה שאנחנו עושים לעצמנו ואחד לשני״.

וזאת הסיבה שמפלגה ״חילונית-ירוקה״, כזו שמתמודדת עכשיו למועצת העיר תל אביב-יפו, היא מטבעה תּוֹעֵבָה.

יש סיבות רבות לבטל את הרשימה הזאת. בראשותה עומד ראובן לדיאנסקי שלפני חמש שנים תירץ את התמודדותו על ראשות העירייה בטענה (הנכונה, יש לציין) שחולדאי גורם נזק בלתי הפיך לעיר. לאחר שהקולות נספרו, הוא חבר לקואליציה של מחולל הבכייה לדורות. חמש שנים מוקדם יותר הוא רץ על הטיקט של זכויות בעלי חיים. השנה, החליט לגלוש על גל של חשש בפני הדתה. שינוי מוקד זה אפשר לו לקבל תמיכה כספית ממפלגת המדף ״שינוי״, ובתמורה, מינה כמספר שניים ברשימה (שמיתג מחדש כ״חילונים ירוקים״) את אברהם פורז. בחוגים ירוקים, פורז זכור כמי שהצהיר בכנס בשכונת התקווה, אליו הגיע כשר הפנים, ש״היום אפשר לחיות ברווחה גם במדינה צפופה, מפני שאפשר להבטיח את הרווחה על ידי נסיעה לחו"ל. מי שרוצה לראות אריות, נמרים, פילים וג'ירפות יכול לקנות טיול למקום כזה בכמה אלפי דולרים. זה לא פה וזה לא יהיה פה. מי שאין לו כסף, יכול לצפות בסרטים כאלה בטלוויזיה״.

בתגובה לדברים אלה, אמרה יעל כהן-פארן, אז יו״ר מגמה ירוקה, וכיום ח״כית ירוקה מוערכת, ש״בחיים לא שמעתי איש ציבור שמבטא כזה חוסר רגישות חברתית". לכן, מפתיע למצוא את אברהם פורז ברשימה ירוקה, חילונית ככל שתהיה.

אך מעבר לנפשות הפועלות, יש פה עניין עקרוני יותר: קיימות אינה מתיישבת עם תפישת עולם שמלכתחילה לא סופרת אנשים מסוימים בגלל האמונות או אי-האמונות שלהם אודות אלוהים והעולם. קיימות אינה מתיישבת עם הסלוגן שמופיע בפוסטרים של רשימת החילונים הירוקים, ״זה או אנחנו או ש״ס״ (סיסמה שמהדהדת את סיסמת השטנה של ליכוד, ״זה או אנחנו או הם״). קיימות אינה מתיישבת עם פוליטיקה של פחד – הפחד ומשול – שמתבטאת בסלוגן נוסף של הרשימה: ״מפחיד לחשוב מה יכול להיות כאן״.

פוליטיקה ירוקה במיטבה שוברת מחיצות. היא מהווה אַנְטִידוֹט לארס שמרעיל את השיח הציבורי. היא איפשרה לדב חנין הקומוניסט לקדם חקיקה סביבתית ביחד עם משה גפני החרדי, שיתוף פעולה ששיקף לא את הקח-תן המאפיין את הפוליטיקה השגורה שלנו, אלא ערכים ותפישות עולם משותפות.

אני בעצמי חובש כיפה, אך אני מבין את תסכולם של תושבים חילוניים שמתנגדים לתכתיבים דתיים. העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת היא עוול. העובדה שבצמתים האינטימיים ביותר בחיים – לידה, נישואין, מוות – רבנים מערבים את עצמם גם אצל מי שאינו מעוניין בכך, היא עוול. יחד עם זאת, יש משהו בזוי וציני בפוליטיקאים שמלבים כעס (גם כעס מוצדק בבסיסו) נגד דת ודתיים כדי לגזור תמיכה פוליטית.

אני מודה שמקומם אותי שהבת שלי, שגדלה על ערכים סביבתיים, ערכים שהובילו אותה לטבעונות ואקטיביזם, מודרת מרשימה ירוקה משום שהיא מאמינה.

אך מה שמקומם אותי יותר מכל ב״חילונים הירוקים״ אינו השנאה שהם מפגינים לי ולמשפחתי. מה שהכי מרעים אינו קשור בכלל לדת. מה שמקומם אותי זה הנזק שהרשימה עושה לפוליטיקה ירוקה ומקיימת, פוליטיקה שמוזנת מקשרים ולא מחיצות, מגשרים ולא חומות. פוליטיקה מכילה ולא ממדרת. פוליטיקה ששואפת לשמור ולבנות, ולא להרוס, ושמאמינה שהדאגה שלנו לטבע היא בלתי נפרדת מדאגה לכבוד אדם, ולא כלי לקידום שנאה.

מסיבות אלה, רשימת ״חילונים ירוקים״ היא אוֹקְסִימוֹרוֹן. והיא גם תוֹעֵבָה.

פרופ׳ נח עפרון מלמד בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, יו״ר התנועה הירוקה בת״א-יפו, ומתמודד למועצת העיר ברשימה התלאביבית.