ביממה האחרונה אנחנו רואים את התקשורת הכלכלית בישראל מיישרת קו למתקפה כוללת נגד ההסכמות של שר האוצר והשר לביטחון פנים מול השוטרים. 'הפקידים לא ידעו' הם זועקים, 'כלכלת בחירות', 'הפקרות פיסקלית' ושלל ביטויים שנועדו ליצור דה לגיטימציה למהלך. עמירם ברקת טען בגלובס כי "זה היה מאבק כמעט חסר סיכוי וכפוי טובה כנגד אחת מקבוצות הלחץ החזקות במדינה", בעוד בכלכליסט קבע עמרי מילמן ש'הציבור הרחב ישלם את המחיר'. סטלה קורין ליבר מגלובס הצטיינה בתיאורי הבורקס, המיץ והחיוכים כסמלים לשחיתות ונהנתנות ומירב ארלוזורוב קבעה כי מדובר ב"רפיסות וחוסר אחריות הגובלת ברשלנות".

במרכזן של כל זעקות ההפחדה עומדות שלוש קביעות: אחת היא שאסור לנבחרי ציבור לקבל החלטות ללא אישור מקדים מפקידי האוצר. השנייה היא שהשוטרים (שעל פי חוק אפילו אסור להם להתאגד) הם קבוצת לחץ אינטרסנטית שחומסת את קופת הציבור. והשלישית היא שהוצאת ציבורית על משכורות לעובדי ציבור (פחות מתוספת השכר שהופקעה מהם לאורך שנים שלא כחוק) היא פעולה בזבזנית וחסרת אחריות. את הקביעות האלה כלל אין צורך להוכיח: הן אקסיומות מובנות מאליהן.

הפגנת נשות השוטרים והגמלאים מול ישיבת הממשלה (קרדיט: יחצ)

ובכל זאת, בדיקה מעמיקה יותר מראה שהסיפור האמתי רחוק מזה המצטייר מזעקות הגוועלד. למרות שמעיון בכלי התקשורת אפשר לקבל את הרושם שמדובר בהחלטה שרירותית ופזיזה, נבחרי הציבור קבלו את ההחלטה לאחר יותר משנה של מחאות, מריחות, צוותי עבודה ומשא ומתן. בניגוד לכותרות על עשרות מיליארדי שקלים, מדובר בהחלטה שההשפעה שלה על הקופה הציבורית מוגבלת מאוד ונפרסת לאורך שנים. הפקידים במשרד לא אהבו את ההחלטה שלא תואמת את התפיסה השלטת במסדרונות האוצר לגבי גודל התקציב, וקשה להאמין שכחלון לא הכיר את עמדת הפקידים לפני שניגש למו"מ מול השוטרים. בסופו של דבר כחלון עשה דבר שאמור להיות מובן מאליו בדמוקרטיה: נבחרי הציבור מקבלים החלטות והפקידים מבצעים אותן ולא להפך. 

בכתבתה בדמה מרקר טוענת מירב ארלוזורוב על בעיה בחוקיות המנגנון של הלוואות בערבות מדינה, מנגנון שנועדו לגשר על הצורך של המדינה לפרוס לאורך שנים את התשלום לשוטרים על שכר שהופקע מהם לאורך שנים. לטענתה מדובר במנגנון עוקף תקציב ועל כן "מדובר בסעיף לא חוקי". האמת היא שאת התרגילים לדחיית תשלומים והעברת הוצאות בין שנת תקציב אחת לאחרת המציאו אנשי האוצר מזמן. כך עשו בהגדלת התשלומים לקרן הפיצויים של מס רכוש כדי להקטין את הכנסות המדינה ב-2016, למעשה כך פועלת כל שיטת בניית התשתיות באמצעות מכרזי PPP. הבעיה החוקית היחידה ששתי ערכאות משפטיות כבר פסקו בה היא שבמשך 12 שנה המדינה לא שילמה לשוטרים ולסוהרים את תוספת השכר המגיעה להם.

הכתבים הכלכליים של כלכליסט, גלובס ודה מארקר גם דואגים לצייר את השוטרים והסוהרים כקבוצת לחץ לא לגיטימית. גם כאן המציאות רחוקה מאוד מהתיאורים. בשנת 1979 החליטה הממשלה לאסור בחוק על השוטרים להתאגד במסגרת איגוד מקצועי. כדי להגן עליהם הוחלט להצמיד את שכרם של השוטרים ואנשי השב"ס לשכר משרתי הקבע. זכות השביתה לא עומדת לשוטרים ואין להם, לא שאלטר ולא מנוף לחץ על משרד האוצר. מה כן יש לשוטרים? ארגון גמלאים וארגון של נשות השוטרים שיכול לצאת להפגין בשמם ושר לביטחון פנים שבוחר להגן על האנשים המשרתים תחתיו. יש לציין שהשכר הממוצע של השוטרים, אלו שמשרתים בשטח, שבעה ימים בשבוע, בלילות ובשבתות נמוך במעט משהשכר הממוצע של עובדי המדינה.

באשר לפגיעה בתקציבי הרווחה והבריאות האמת היא שהשוטרים הם אלו שסבסדו בשנים האחרונות את תקציב המדינה שדחתה תשלום שהגיע להם. אם פקידי האוצר דואגים לתקציב הבריאות הם יכולים לתמוך בהעלאתו על חשבון עודפי הגביה שהופנו בלהיטות יתר להקטנת החוב. העמדת שכר השוטרים מול תקציב הבריאות, כאילו משטרה מתפקדת היא לא שירות חיוני לאזרח היא לא יותר מגניבת דעת. האיומים בדבר קיצוצים הם דמגוגיה זולה שנועדה לשרת את עמדתם של הדוגלים בהקטנת הוצאות הממשלה והעמדת יעד הגרעון כשוט מעל כל החלטה להיטיב עם אזרחי המדינה.

ארדן בטקס חנוכת תחנת משטרה בטירת הכרמל, מאי 2018 (מאיר וקנין פלאש90)

מעבר לכל הסיפור הזה כדאי להגיד שכחלון לא חתם על הסכם אלא על מתווה שכפוף לאישור הממשלה. הסיכום שאליו הגיע כחלון מחלץ את הממשלה ממצב תקוע כשהעלות הגדולה של התוספת הרטרואקטיבית נובעת בעיקר בגלל חוסר הנכונות של הממשלות של העשור האחרון להתמודד עם הפלונטר הזה. כשמצד אחד בית המשפט אמר את דבר ומצד שני השר לביטחון פנים מניח על השולחן את זכות השוטרים להתאגד, כחלון הגיע לפתרון ראוי שמחזיר קצת את הצבע ללחיים של המשרתים במשטרה.