"אז איך השינוי? איך זה להיות מורה?"
זו בערך השאלה הכי נפוצה שאני נתקלת בה מתחילת ספטמבר.
כל מי שפוגש אותי בכניסה לבית הספר של הילדים, למכולת, בארוחת חג או סתם במפגש חברים שואל אותי איך השינוי. הציניקנים יוסיפו וישאלו אם כבר התחרטתי ובהמשך לתשובה שלילית מוחלטת מצידי הם ישאלו כמה זמן לדעתי יעבור עד שאתחרט. השמחים לאיד, אלה שמונעים מכסף ומעמד, ישאלו עם חיוך חצי קורץ אם כבר נכנסה לי משכורת ראשונה, כשאת המילה משכורת הם ילוו בתנועת ידיים של מירכאות, שיהיה לי ברור שפריירים לא מתחלפים.
ממרומיי חודש וקצת, שרובו היה מלא חופשים לסירוגין, כמורה אני מודה שוואלה, זה שינוי מאד משמעותי. מאד מאד משמעותי. עזבו רגע את ענייני השכר והתנאים, הפרמטרים האלה לא מפתיעים, הכל היה ידוע וברור מראש.
אם אני צריכה להצביע על ההבדל העיקרי בין אז להיום זה שאין לי רגע אחד במשך היום לבד. אפילו לא אחד. הזמן שלי מתחלק בין זמן השהות בכיתה עם התלמידים, זמן השהות בהפסקה עם התלמידים, זמן שהות בחדר המורים, או חדר המנהלת, או חדר שהייה או מרכז למידה. אין לי רגע אחד לבד. הקטע הזה, שהיה עוגן מאד חשוב בימים קודמים, הרגע שבו הייתי נכנסת למשרד, סוגרת את הדלת ומסדרת לרגע את המחשבות, לשבת מול המחשב ולהסתכל על התמונה כולה, לא קיים בימים האלה.
למורה אין פינה משלו, בטח לא חדר שעומד לרשותו, הוא לא יכול לסגור את הדלת, וגם כשהוא סוגר את הדלת, הוא מסתובב ומגלה שבחדר איתו ישנם עוד כמה זוגות עיניים.
ואתה כל הזמן דרוך. כל הזמן.
עזבו את הקטע המקצועי שאוי ואבוי אם המורה יטעה. אני דווקא אוהבת את הטעויות הקטנות האלה שלי כמורה. קודם כל כי המסר הראשוני שמגיע מיד אחרי שהם ואני מגלים שטעיתי הוא שכולם בני אדם ולכולם מותר לטעות. והמסר השני הוא שאיזה מזל שטעיתי, כי כל טעות היא הזדמנות ללמידה.
אני כל הזמן דרוכה, אני חייבת להיות בהקשבה ולתת מענה תואם. זה לא כל כך טריוויאלי. מילה לא במקום, תנועת יד, משיכת כתף, לא משנה מה, את הכל הם רואים ומבחינתם לכל תגובה כזו יש פרשנות ולכי תסבירי את עצמך אחר כך.
מורה עם חוש הומור זה מבורך, אבל אני כל הזמן חושבת איפה עובר הגבול, מתי אני צינית מידי מתי זה לא הולם ומתי זה מגניב ובמקום, ואפילו מזכה אותי בנקודה או שתיים, הם הרי רק נראים גדולים אבל הם לגמרי ילדים. הראש כל הזמן עושה התאמות, מה אפשרי, מה יתקבל בהבנה, איפה עובר הגבול. ואלוהים יודע שהגבולות האלה נראים ברורים בדיוק רגע אחרי שחוצים אותם.
אז אין לך רגע של שקט ואתה כל הזמן דרוך מה להגיד איך להגיד ומתי להגיד, ופתאום אתה מבין שבחיים של פעם, מעולם לא היה לך כאב ראש ופתאום מיגרנה הופכת להיות דרך חיים וכדור אדוויל הופך לחלק אינטגרלי מהתפריט היומי.
לא הזכרתי את הסיפוק וחדוות העשייה והיצירה, את ההערכה של הילדים ואת ההצלחה שיום אחד עוד תגיע כי עכשיו אני בהישרדות יום יומית של התחלה.
אז לכל מי ששואל אותי: "נו, אז איך השינוי?" שיהיה ברור, אני נהינת מאד, אני לא מתחרטת, אני לא מחשבת את הזמן לאחור, אני שמחה עם הבחירה, נכון לעכשיו. אבל, אני מתאקלמת, מעכלת, עושה ניסוי וטעייה, הרבה טעייה ולמידה. ולמי שמתכוון לשאול אותי בימים הקרובים "נו, אז איך השינוי?" שיידע שהשאלה תתקבל בשמחה, רק שיפנה לו זמן, אני מוצפת ויש לי מלא סיפורים לספר.
