בספרה המפורסם והמבריק, גאווה ודעה קדומה, מלמדת הסופרת המופלאה ג'יין אוסטן את קוראיה, שאנו, כיחידים, אמנם מתאהבים אבל האהבה שלנו מנוכסת על ידי כוחות דכאניים בחברה המכתיבים לנו, באמצעות מנגנוני כוח פוליטיים וכלכליים, את מערכות היחסים שלנו. כלומר, אוסטן מחדדת שגם האהבה היא סוגיה ציבורית ולכן האישי הוא גם ציבורי.
הקשר בין לוסי אהריש וצחי הלוי, מזכיר לי במידה רבה את הקשר של דארסי ואליזבת, הדמויות הראשיות בספר זה. לא מכיוון שהלוי הוא דארסי ואהריש היא אליזבת, אלא בשל הקשיים שעטפו אותם כדי לממש את הזוגיות. גם הם נאלצו להתמודד עם קשרי משפחה, אך לא רק, שהתנגדו לקשר ביניהם. הקשר שלהם מלמד שכולנו נתונים למרותם של אנשי כוח כלכלי ושררה, שבכדי לבצר את מעמדם, ינצלו כל אחד ואחת, ויישמו אסטרטגיה של שנאה ופחד. ככל שהזמן חולף, גישה זו מחלחלת עמוק לתוך שורשי החברה האזרחית, והמדאיג הוא שזה נעשה במניפולציה של דאגה ואכפתיות. וזו נקודה חשובה לא פחות, כי קשה יותר לבער את שורשי הפחד והשנאה, מאשר להיפתח לזולת.
גם אליזבת ודארסי נאלצו להתמודד עם כוחות עויינים אלו, בנוסף לסביבה שלהם. גם פה אוסטן מלמדת אותנו שהאהבה יכולה להוות, בתנאים מסוימים, גם אופני התנגדות וחתרנות כנגד הכוחות האפלים שמנכסים לנו את האושר ואת הזכות להתאהב; כנגד המנגנונים שמשתמשים באכפתיות ובדת כבמה לפופוליזם, לכלכלה ולאידיאולוגיה המושתת על פחד ושנאה. היא גם מלמדת אותנו שפעמים רבות ההתנגדות לכוחות דכאניים אלו איננה בהכרח מתוכננת, אלא נעשית בהתאם לתכתיבי החיים. כלומר, אהבה עמוקה, איננה תכנון אלא תכתיב שדוחף אותנו להיפתח לזולת. אולם, כשקשר כמו של אהריש והלוי הופך לציבורי, הם כבר הופכים למודל המנוצל לתועלתנות פוליטית, בדרך כלל לכזו אישית, ללא קשר ישיר אליהם. הם רק האקזמפלר שמשתמשים בו.
הגיבורים בסיפור זה הם לא הפוליטיקאים והאנשים הגזענים המתנגדים לקשר. הם חלשים מאוד כי הם מונעים מתוך פחד ושנאה, כשבראש עומד ראש ממשלה חלש שזו האסטרטגיה היחידה שהוא מכיר. הגיבורים בסיפור, כמו דארסי ואליזבת, הם אנשים כמו לוסי אהריש וצחי הלוי ושכמותם, שמונעים מתוך אהבה ומתוך פתיחות לזולת. בתנאים הקיימים במדינת ישראל, אנשים כמותם צריכים להוות מודל לחוסן פנימי של חברה דמוקרטית ולמנהיגות, כי אנשים כמותם מאיימים על הכוחות הדכאניים, בעוד שאנשי הציבור החלשים מובילים לבריונות ולהרס. כנגד הכוחות הללו, כנגד כל הסיכויים, כתבה ג'יין אוסטן, רומן ביקורתי על החברה בה חיה, ושחררה את האהבה להוות גורם המאפשר לבני הזוג להתמודד עם הכוחות העויינים.
אמנם בספר דארסי ניסה להתנגד לרגש שלו בהתחלה, כי הוא ראה עצמו נעלה לאליזבת, אך גם בגלל שידע מול אילו כוחות ייאלץ להתמודד. אך אין בזה להקביל לקשר של אהריש והלוי אלא לציין שלאהבה תכתיבים משלה וכוח להתגבר על מכשולים המתנגדים לחיבור האנושי, וכן כוח להביס את הבריונות, שמובילה, בסופו של יום, לעוד בריונות.
ובכל זאת, כנגד כוחות אפלים אלו, ממגוון מגזרים ודתות, עדיין ניתן היה למצוא אנשים רבים שחיבקו ועודדו את בני הזוג. וכך האזרחים צריכים להחליט בבחירות הבאות מה יותר חשוב להם, להמשיך ולחיות באלימות ובבריונות, או להתחיל לנרמל את חיינו כאזרחים ולקדם חיים משותפים שבהם החיבור האנושי חזק מהחיבור הלאומני והדתי. נכון שאהריש והלוי ושכמותם סופגים את האש אבל הלוואי והנישואים הללו, שקיבלו תשומת לב רבה משל השאר, יהוו גשר אל עבר חברה שבוחרת חיים ואהבה על פני בריונות ושנאה; הם יהוו סמל לאומץ, לחוסן פנימי ואכפתיות. אליזבת ודארסי, אמנם דמויות בדיוניות, אך הם גם דמויות אמיתיות שבזכות האהבה והרגישות לזולת, הצליחו למצוא את הנתיב לחיים משותפים.
ומילה טובה על כלי התקשורת, שהראו בגרות ואפשרו לאהבה של בני הזוג להתבשל ולהתמודד עם התנגדויות מצד הסובבים אותם. בכך, התקשורת הראתה בגרות ואחריות. גם כאן, מלמדת אותנו אוסטן שבמצב כזה חשוב לתת לבני הזוג מרחב להבשיל באהבתם לפני שהיא נחשפת ברבים, כדי לתת לה סיכוי.
*
תמי של (עבודי), היא דוקטור ומרצה לפילוסופיה של החינוך, תרבויות ומגדר, ובעלת הבלוג "התחלות צרופות"
