חוק העמותות. חוק הלאום. חוק השבת. חוק ההסדרה. חוק הגיוס. חוק הנאמנות. חוק המואזין.

לכל אחד מהחוקים או הצעות החוק הללו הוקדשו ויוקדשו בשנים האחרונות עשרות ומאות שעות דיון במליאת הכנסת ובוועדותיה, כותרות ראשיות בעיתונים, משברים בקואליציה, עתירות לבג"ץ והפגנות סוערות. חלקן עברו את כל שלבי החקיקה, ואז הציגו אותן יוזמיהן כניצחון מוסרי והישג פוליטי. המשותף לכולן – נסיון לקבע בחקיקה פתרונות לסוגיות שנויות במחלוקת, כאשר בדרך כלל הרוב הוא שמכריע נגד המיעוט. בין אם מדובר במיעוט הערבי (לאום, נאמנות, מואזין), החרדי (גיוס) או ה'שמאלני' (עמותות, הסדרה) – יש צד מנצח, וצד מפסיד.

עבור חוקרי הדמוקרטיה ומדע המדינה עמם שוחחנו, המצב הזה הוא תמרור אזהרה. אמנם בדמוקרטיה המיעוט צריך לכבד את הכרעת הרוב, אך בחברה שהמחלוקות היסודיות בין מרכיביה מהותיות כל כך, השאיפה לכפות על המיעוט פתרון 'מוחלט' למחלוקות הללו עלולה לפרק את כל החבילה. בישראל זה עדיין לא קרה. ובכל זאת, כדאי לשים לב לאזהרות וגם ללמוד מהעבר, שבו מנהיגי הציבורים השונים ניסו דווקא להימנע מאותם פתרונות 'מוחלטים' לטובת משהו נוצץ הרבה פחות – פשרות, הסכמות ושיתוף.

לפני כמעט חמישים שנה טבע חוקר מדע המדינה ההולנדי ארנד ליפהרט את המושג 'דמוקרטיה הסדרית'. ליפהרט, שחי ופעל באוניברסיטאות בארה"ב (ייל, ליידן ואוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו), חקר את אופיה של הדמוקרטיה בחברות שסועות, תוך חיפוש אחר הנוסחה שתאפשר לקבוצות השונות לחיות יחד ולא להידרדר למלחמת אזרחים. לפי ממצאיו, הדרך לכך כוללת שלטון המתבסס על קואליציות רחבות הכוללות את המיעוטים השונים גם כשאין הכרח בכך, ומתן ייצוג מובנה לאותם מיעוטים בגופי השלטון השונים ולעיתים אף אוטונומיה בתחומים מסוימים. בדגם הדמוקרטיה ההסדרית, השלטון נמנע מהפעלת עיקרון הרוב, וכן מקבלת הכרעות ברורות בסוגיות שנויות במחלוקת; במקום אלו, מתבצעת קבלת החלטות על סמך קונצנזוס רחב, או יצירת הסדרי ביניים שהצדדים יכולים לחיות איתם. הדבר החשוב ביותר הוא שאף מיעוט לא ירגיש שהקווים האדומים שלו נחצו – מה שעלול להוביל לשבירת כלים.

לדמוקרטיה הסדרית אין צורה אחת. בשווייץ, שאוכלוסייתה מורכבת מקבוצות הדוברות ארבע שפות שונות, חולקה המדינה למחוזות גיאוגרפיים התואמים את הקבוצות, והם נהנים מאוטונומיה רחבה; כך גם בספרד, שהיא למעשה פדרציה של מדינות, שבכל אחת מהן שוכן עם בעל זהות תרבותית משלו.

לא לפגוע בציפור הנפש

"בפוליטיקה של הסדרה יש כללים חריגים מנקודת מבט פורמלית", מסביר פרופ' אשר כהן, מרצה בכיר למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, "לדוגמה – עיקרון הרוב. העיקרון הזה לא מופעל בצורה הרגילה שלו, כלומר 'השגנו את הרוב בבחירות – אנחנו מכריעים את המחלוקת.' הדוגמה הכי בולטת לכך בישראל היא מהצד החילוני: בשנות החמישים ניתן היה להכריע ברוב את המחלוקת הדתית-חילונית לטובת החילונים. הפרדת דת ממדינה, נישואים ועוד. מפלגת השלטון, מפא"י, לא היתה צריכה את הדתיים בקואליציה. זהו דימוי מאוחר שהולבש לאחור. היו אז משברים שבהם הדתיים יצאו מהקואליציה, ולא קרה כלום. למרות שמפא"י היתה דומיננטית, המחלוקת הזו לא הוכרעה."

אז למה לא להכריע?

"בפוליטיקה ההסדרית אתה מפעיל את הכלל שאתה לא מכריע את המחלוקת העמוקה, גם כשאתה יכול להכריע אותה. יש לזה מטרה אחת: אל תתן לאנשים במחנה השני תחושה שהערכים המרכזיים שלהם נפגעים, שציפור הנפש שלהם נפגעת. בפוליטיקה הסדרית, כשאתה אומר רוב אתה מתכוון להסכמיות רחבה במיוחד."

ובכל זאת, החברה הישראלית ידעה משברים ומחלוקות קשים. איך היא התמודדה איתם?

"החברה הזו עברה הרבה משברים, לא רוצה לומר על סף מלחמת אזרחים כי זה לא נכון, יש משבר קשה ומאבקים קשים. אלטלנה, השילומים מגרמניה, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, ימית, מלחמת לבנון הראשונה אחרי זה תהליך אוסלו וההפגנות, כמובן רצח רבין ואחרי זה ההתנתקות. היו מקרים בהם ניתן לומר שקבוצה של אנשים פגעו להם בציפור הנפש. הייתה פגיעה קשה ופוטנציאל הידרדרות. חברות אחרות יכול להיות שהיו מתדרדרות עוד יותר. אנחנו לא התקרבנו לזה. תמיד כשהגיע משבר היה מי שידע להציב את הגבול. היו מספיק כוחות מספיק חזקים לומר 'עד כאן'. אלטלנה היה הכי קרוב, ולא התקרב.

אשר כהן (צילום: איתי שרמר)

"האירוע האחרון הגדול שהיה היה ההתנתקות. בהחלט היה פינוי, מנקודת מבט אחרת גירוש, אפילו בלי הסכם. קרה המקרה שהתקיימו כל התנאים שספרות המחקר ידעה לומר שכאן תהיה אלימות, ובכל זאת זה נעצר. היה גבול למאבק, אנשים הציבו גבולות. בניגוד להערכות הפסימיות והקולות שנשמעו בתקשורת, זה עבר ואפילו בוצע. עשרת אלפים איש הלכו."

איך אתה מסביר את זה?

"יש כאן משהו בתרבות הפוליטית של הרוב היהודי שאומר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להידרדר למאבק פנימי. אין לנו את הלוקסוס הזה. זה שילוב גם של המצב הגיאו-פוליטי של ישראל, אבל יש גם העניין של הזיכרון ההיסטורי. מלחמות פנימיות בבית שני שהביאו לחורבן. למשל, אחרי רצח רבין הייתה אווירה איומה, אבל כל מגמת ארגוני ההידברות למיניהם, המפגשים בין קבוצות, התחילה אחרי רצח רבין. הייתה עצירה וכל נושא ההידברות הלך ועלה. זה הקו הגדול."

"2-3% מהקצוות מתווכחים מעל הראש של 90% מהאנשים"

פרופ' כהן מצביע על פער בין ההשתקפות של המחלוקות בפוליטיקה ובתקשורת לבין המצב בפועל. כדוגמה, הוא מביא מחלוקת עכשווית ובוערת בשיח העכשווי – מקומה של הדת במרחב הציבורי, או כפי שמכנים זאת פוליטיקאים וארגונים חילוניים 'הדתה'. "ארגונים חרד"לים מצד אחד וארגונים חילונים מצד שני מתעסקים במה קורה בצבא. במקביל הופיע לפני שנתיים ספר של פרופ' גיא בן פורת מאוניברסיטת בן גוריון שכותרתו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל', שמצביע דווקא על מגמות של חילון, בין השאר בהשפעת תרבות הצריכה והגלובליזציה. הוא מראה שהתמונה מורכבת."

"מה שקורה בשיח הישראלי, 2-3 אחוזים מהקצוות, לא משנה אם זה ימין רדיקלי או שמאל קיצוני או חרדים, מנהלים שיח וויכוח מעל הראש של 90 אחוז מהאנשים. יש פה הסכמיות רחבה, ורוב האנשים מסתדרים. הרי רוב החיילים בצבא, דתיים וחילונים, חיים את ההסדרים האלה. אנחנו שומעים את סיפורי הקצה."

הפגנת חרדים נגד גיוס. ארכיון. למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: פלאש 90)

מקום המדינה גיוס החרדים נוהל באמצעות הסדר בין הצדדים, ועכשיו באים לחוקק את זה. האם אתה רואה את הניסיון לחוקק את חוק הגיוס כמתקפה על ההסדריות? 

"אחד הדפוסים הטקטיים בפוליטיקה הסדרית זה להימנע כמה שאפשר מחקיקה גדולה. כי בחקיקה אנשים מתקבעים בעמדות ומונעים מהתהליכים לעבוד. בהקשר הזה החרדים, בהדרגה, לאט לאט ובהיקפים נמוכים יוצאים לעבודה, מתגייסים. היינו רוצים אולי שזה יקרה יותר, אבל בהחלט מתרחשים שם תהליכים חדשים. החרדים הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית. בהדרגה מתחוללים שם שינויים. אז מחוקקים ומעצימים את העסק, מצד שני החוק בא ואומר שלא יעשו את זה בקצב שלהם.

"בתהליך המשפטיזציה חושבים שכל דבר החוק יסדר. אני רק רוצה להזכיר שבג"צ פסל את ההסדר של בני הישיבות בשנת 1998. עכשיו מלאו 20 שנים לפסילת ההסדר, ועדיין שואלים אם יהיה גיוס או לא. יש לנו מחשבה שכל דבר, או כמעט כל דבר, אפשר לסדר בחוק. אחד הדברים שמראה גיא בן פורת הוא שלרבנות הראשית יש סמכות פורמלית, אבל יש רק בעיה אחת: יש כוחות שוק כלכליים חברתיים שיותר חזקים מהחוק. הם הרבה יותר קובעים את העסק. יש כוחות שוק לכל הכיוונים. בכוחות השוק, המרחב הציבורי מתחלן. גם החוק הזה, כבר עשרים שנה, מתגייסים חיילים שנולדו אחרי שהחוק בוטל. אז הצלחת לחוקק? עוד חוק טל ועוד בג"צ, ורק על זה אפשר לעשות קורס – על מספר הבג"צים, הוועדות והניסיונות לחוקק. אני לא אומר שלא צריך חוק, אבל אני אומר שזו לא פגיעה בהסדריות, אלא נסיון לעדכן אותה.

"עזוב את הססמאות בצדדים, אף אחד לא אומר 'שלום. חוק גיוס חובה ומחר כולם מתגייסים'. כולם יודעים שזה בלתי אפשרי. גם הרדיקלי בצד השני, האם הוא אומר 'אף חרדי לא יתגייס או חרדים לא מתגייסים'? לא. אז על מה רבים? כמה זמן יהיה הפטור, ומה תהיה שנת ההכרעה, ואם יהיו סנקציות. כולם מבינים דבר אחד – במחנה החרדים קורה שינוי של השתלבות. יש ויכוח על הקצב וההיקף שלו, אבל הוא מתחולל."

מה בנוגע לשבת בפרהסיה ולתחבורה ציבורית בשבת?

"ככל שעסק נתון ליותר רגולציה ופיקוח של השלטון, קשה יותר להסדיר דברים. אבל ניקח לדוגמה את נושא השבת, כולם חושבים שרוב הדתיים נגד תחבורה ציבורית בשבת והחילונים כולם בעד וכן הלאה. אם תלך לאמנת גביזון-מדן, שנכתבה בשנות התשעים, ושם אמרו חילונים ודתיים בוא נסדיר את השבת, אחד הדברים שיש שם וחלק מהדתיים כן תומכים בזה, זה נוסחה לפיה המסחר והתעשייה יהיה סגורים, אבל לעומת זאת כל מה שקשור לבילוי, תרבות וספורט יהיה פתוח, עכשיו נריב כמה ואיך. זו נוסחה הסדרית קלאסית.

מפגינים באשדוד נגד סגירת עסקים בשבת (פלאש90)

"אני רק מזכיר שבשנות השמונים הארץ רעשה וגעשה כי בפ"ת נפתח קולנוע היכל. שבועות וחודשים היו הפגנות. סטודנטים מסתכלים ומתפלאים על פתיחת קולנוע? אני אומר כן. אף אחד לא מתווכח על כך שתרבות בילוי וספורט יהיה פתוח, לכן חלק מהדתיים מסכימים לחלק מהעניין. זה לא נחלק בין דתיים לחילונים בהתאמה ברורה. כל מי שמכיר את מדינת ישראל יודע שהמרחב הציבורי הרבה יותר פתוח מאשר בעבר. יש דברים שכן ויש דברים שלא."

"הציונות תמיד שאפה לפשרה"

מה היסודות החברתיים בישראל להסדריות?

"אני אנסה להעביר למה הסדריות עובדת, בעיקר בסוגיות של דת ומדינה. משום שגם החילוני הכי רדיקלי פה לא אומר 'תקשיב צריך את המסורת הדתית להעיף לחלוטין להעיף מבתי הספר, דת זה דבר שלילי וכן הלאה' כמה חילונים רדיקלים כאלה יש? גם הם אומרים שהמסורת חשובה. זה אחד ההסדרים, המסורת הדתית למרות שהרבה מתנגדים למתכונת הנוכחית שלה, היא עבור כולם היא חלק מהזהות הלאומית. ברור לכולם שזו ההיסטוריה. גם אם היום לא מקבלים אותה. יגידו 'אם רוצה ללמד מורשת, תכניס מורים חילונים', או 'אני לא רוצה שרבנים ייכנסו לכיתות'. זה הוויכוח. הם לא מתווכחים על עצם העניין. בגלל שהמסורת היא חלק מהזהות ההיסטורית הלאומית, הוויכוח לא יכול להיות באמת גדול מידי. זה מהצד החילוני. גם כשאתה אומר שאתה אנטי דתי אתה לא מתכחש למסורת.

"מנקודת המבט הדתית, הדת היהודית לא הייתה דת כופה. המימד הכפייתי שרואים בדתות אחרות כמעט לא קיים ביהדות. בהקשר הדתי יש את כלל הברזל 'אף על פי שחטא – ישראל הוא'. לא מוציאים מתחומי הקהילה אנשים בגלל שהם חילוננם או אנטי דתיים. זה דוחף מראש לאמצע או פשרות."

"דוגמה אחרת – שואלים בסקרים האם אתה בעד הנהגת נישואים אזרחיים בישראל, בדרך כלל יותר מ-50% אומרים כן. ואז שואלים – אם יהיו נישואים אזרחיים, האם תתחתן עם רב? מיד הנתונים קופצים ל-80% שאומרים כן. זאת אומרת שזה חשוב להם, שזה חלק מהזהות שלהם והם כן נוטים לעסוק בזה. התמונה מורכבת. שם נמצא האמצע הענק של הרוב הדומם, שלא נמצא בשיח"

פרופ' כהן מוסיף כי הפשרה נמצאת בדי.אנ.איי של הציונות. "ההיסטוריה של התנועה הציונית, מאז חובבי ציון, זו היסטוריה של 'בואו נשיג איזו פשרה'. בקונגרסים, בתקופת הישוב או בדומניננטיות של מפא"י, לא הולכים לקצוות. זה לא אומר שאין קצוות. כל הזמן יש קצוות. הרי בכל מערכת יש מי שאומר שהוא רוצה את האידיאל הזה והזה עד הסוף.  זה הפרדת דת ממדינה, וזה מדינת הלכה. אבל הקצוות האלה, לא יקבלו אף פעם תמיכה משמעותית."

מדוע ההסדרים והפשרות הללו לא נוצרו גם בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינת ישראל?

"יחסי היהודים ערבים מושפעים מתחילת הדרך באיך שהמדינה קמה. העובדה שהאוכלוסיה הערבית הייתה, לא לשכוח, מנקודת מבט היסטורית אוכלוסייה עוינת. זו אוכלוסיה שהרגע הסתיימה מלחמה איתה. ברור למה התחיל העסק של ממשל צבאי וכן הלאה. כל אופי הסכסוך הוא שונה. הסכסוך הוא לאומי מובהק ולא סכסוך פנימי של קהילה לאומית. יש הסכמה אחת בין יהודים לערבים. ההסכמה הכי חזקה ובולטת. 100% מהיהודים ו100% מהערבים מסכימים עליה שאנחנו לא שייכים לאותו עם. יש הבדל בין ויכוח כזה לוויכוח פנים לאומי. בוויכוח הפנים לאומי במסגרת קידום הלאום והשכלול שלו אתה הולך לכיוון פשרות. פה יש גם דברים חמורים אחרים אם הנציגים הפוליטיים בכנסת, זאת טרגדיה, יוצאים ממש נגד קיום המדינה היהודית במתכונת שלה אז ברור שהסכסוך נראה אחרת אם כי גם פה התמונה מורכבת."

לקראת הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין, 11 באוגוסט 2018 (צילום: יאיר ויטמן)

"בחוץ מתנהל שיח חד, אבל במציאות הדברים קורים. למשל, לאט לאט בשקט בצד, יש תכנית חומש של 15 מיליארד ₪ להשקיע במיעוט הערבי אחרי הרבה שנים למרות שזו ממשלת ימין. הכוחות הם הרבה יותר חזקים מאיזושהי אידאולוגיה או אנטי. פרסמתי לפני שבוע או שבועיים פוסט על נבחרת ישראל בכדורגל, והשתמשתי בשיר של נימולר: תחילה הם באו ושמו קפטן צ'רקסי ולא השמעתי את קולי, אחרי זה הם שמו מאמן אוסטרי ולא השמעתי, אחרי זה הם שמו בהרכב, חסר תקדים, ארבעה שחקנים ערבים ולא השמעתי את קולי. ואז הם ניצחו שני משחקים רצוף אבל כן השמעתי את קולי, וצעקתי 'אל-אל-ישראל'. זה דבר שלא היה יכול לקרות לפני עשרים שנה."