בנאום חריף שנשאה באזכרתו השנתית של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל תקפה נכדתו נועה רוטמן את הנהגת המדינה ואת ראש הממשלה ואמרה "פה למטה לא השתנה הרבה ב-23 שנים. אולי רק החמיר. זה ניכר בשיח האלים והפרוץ המולהט על ידי גורמים רשמיים". היא הזכירה את מפגשיו של רבין עם ראשי מועצת יש"ע ופנתה לראש הממשלה ואמרה "כמה פעמים פגשת ראשי ארגוני שמאל מודאגים? מתי נתן מישהו בממשלה הנוכחית לגיטימציה כנה לכל מתנגד?"
עוד אמרה רוטמן "בנסיבות עזיבתו של סבא שלי את החיים, ואני מקווה שזה ניסוח תקין כי הבנתי שאזכור מפורש של מילים כמו רצח או הסתה זה עלול להפריע לאווירה, עלול לעורר אי נחת בקרב חלקים בעם. מה גם שאתם יודעים שזה השב"כ. וכולם זוכרים את אלטלנה".
רוטמן הזכירה מקרה בו לדבריה צייצה דוברת ממשרד ראש הממשלה את תמונות לחיצת היד בבית הלבן עם ערפאת ובה המילה בוגד. " לא יושבי השורות האלה כתבו את הציוץ הזה, אבל אף אחד לא התנער ממנו". בתגובה לדברים אלה נמסר מלשכת ראש הממשלה: "נדהמנו לשמוע את ההאשמה החמורה של נעה רוטמן באזכרה הממלכתית לזכרו של יצחק רבין ז״ל נגד דוברת במשרד ראש הממשלה. לאחר בדיקה התברר כי מדובר בכלל בציוץ של עיתונאית שאיננה קשורה למשרד. מדובר בהשמצה חסרת בסיס שמביישת את המעמד".
נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נאם גם הוא במעמד וסיפר: ״ב-1 בנובמבר 1995, ארבעה ימים לפני שנרצח, התראיין ראש הממשלה יצחק רבין לתכנית טלוויזיה. מאחורי הקלעים, בתום הריאיון, נשאל רבין מדוע הוא מסרב להיענות לבקשתם של המאבטחים ללבוש אפוד מגן. 'הישראלים לא מקבלים שכפ"צים', השיב יצחק והוסיף, 'וגם אני, אני כמו כל הישראלים', כך אמר. באותו לילה בו הותר ונשפך בכיכר העיר דמו של יצחק רבין ז"ל- היינו כולנו על לוח המטרה. החברה הישראלית. דעת הרוב ודעת המיעוט. מימין ומשמאל. לאיש מאיתנו לא היה שכפ"צ. הדמוקרטיה הישראלית לא מתה בלילה ההוא בכיכר. 23 שנים אחרי אנחנו יכולים לומר לבטח: הדמוקרטיה הישראלית חיה ותוססת. אבל עלינו לזכור תמיד: גם לדמוקרטיה הישראלית, לחברה הישראלית, אין שכפ"צ".
יו"ר הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין (הליכוד), דיבר בפתח ישיבת הזיכרון במליאת הכנסת ואמר "אני חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שדרכו לא היתה נכונה. שהחופים השקטים אותם הוא חַזַה היו רק תעתוע. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהסכמי אוסלו נועדו להיכשל כי אויבינו מעולם לא רצו ולא התכוונו לסיים את הסכסוך. אבל חשבתי אז, ואני בטוח בכך עד היום, שאסור שחוסר הסכמה אידיאולוגי יהיה תירוץ לאלימות.
"אין בעיה שיהיו בינינו מחלוקות חריפות ולוהטות, כאלו שיורדות עד תשתית הקיום. להיפך. אבל אנחנו חייבים לדאוג שיריבות פוליטית אינה גולשת למלחמת אחים; שאנחנו מסוגלים לזהות את הכוונות הטובות של מי שלא חושב כמונו, גם אם התוצאות של מעשיו נראות לנו הרות-אסון. למרות הכל – אנשים אחים אנחנו".
