מזימת אבקת השריפה ב-1605 הייתה אחת מניסיונות פיגועי הטרור הראשונים בהיסטוריה המודרנית. גאי 'גווידו' פוקס וחבריו ניסו להתנקש במונרך האנגלי, ג'יימס השישי לסקוטלנד והראשון לאנגליה, להטיל אנרכיה בצמרת השלטון האנגלי במטרה להחזיר את הקתוליות כדת המדינה. קשר זה התרחש באנגליה של המאה ה-16 כשברקע התנהלו מלחמות הרפורמציה באירופה. פוקס וחבריו ביקשו לפוצץ את ארמון וסטמינסטר, מושב הפרלמנט, ולרצוח את המלך.
הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה לפני כ-500 שנה, בעקבות תליית 95 התזות על ידי נזיר אוגוסטיני ועל ידי ד"ר לתיאולוגיה בשם מרטין לותר. לותר קרא תיגר על הכנסייה וערער על המהות של האינדולגנציות (שטרי מחילה), שהכנסייה הנפיקה למאמינים תמורת סכומי כסף. על פי תפיסתו, אותן אינדולגנציות היו הונאה. מחד, הן גוזלות את כספי הציבור והן יוצרות אשליה של תקווה מזויפת, ומאידך, לתפיסתו, האל הינו ההתגלמות של הטוב ואין הוא דורש מהפרט דבר חוץ מאמונה שהאל יכול לזכות אותו בישועתו. אפשר לשער כי לותר באמת ובתמים האמין כי יש ביכולתו לתקן את הכנסייה הקתולית.
התגובה של הכנסייה הייתה עריכת פולמוסים, בתקווה שלותר ייכנע. ואולם, אלו הביאו את לותר לפרץ יצירה גדול אפילו יותר. לותר הפיץ את משנתו בעזרת המצאת מכונת הדפוס של יוהאן גוטנברג , והספרים של לותר הפכו לרבי מכר. הכנסייה הבינה כי מדובר בתופעה שערערה את סדרי העולם באותה תקופה, וזאת כי לותר העניק לכל נוצרי יודע קרוא את היכולת לפרש את כתבי הקודש – דבר שהפקיע מידי הכנסייה את הפרשנות והעביר אותה לידי האדם הפשוט. לותר נודה מהכנסייה על ידי האפיפיור ליאו העשירי מסיבה זו.
הרפורמציה של לותר הייתה ניסיון לתיקון הכנסייה. חלק מהסיבות להתפשטות הרפורמציה נבעו כחלק מביטוי למאבק לאומי (כמו במקרה של הולנד), אבל את שורשי הרפורמציה האנגלית ניתן למצוא כבר בימי הביניים, עם יצירת המגנה כרטא (Magna Carta Libertatum) שהגבילה את הכוח של הכתר. שני תהליכים מעניינים שיש צורך לאזכר הם עליית המשפט המקובל המתבסס על השימוש בתקדימים, והחלשות המערכת הפיאודלית לאחר המוות השחור ומרד האיכרים של 1381.
את תחילת הריכוזיות של הכתר האנגלי, אפשר לאתר במעשיו של המלך אדוארד הרביעי, שפעל להלאמת אדמות וריכוזן בידי הכתר; בצורה הזאת הוא פגע באצולה ובכוחה להתמרד נגדו. ואולם, המלך הנרי השמיני , לקח את פעולותיו של אדוארד הרביעי אל הקצה.
כדי לשתק את האצולה הוא הוציא להורג את אדוארד סטאפורד (הדוכס השלישי מבקינגהאם), בן לאחת מהמשפחות העתיקות באנגליה. העילה היתה שסטאפורד ערך לעצמו נשף מרהיב יותר מזה שהתקיים בארמונו של הנרי. תחושת הגדולה שהנרי השמיני הרגיש בנשף של אדוארד עוררה את הפחדים בליבו. אם לסטאפורד יש מספיק כסף לערוך נשף שכזה, הוא יוכל גם לשכור צבא גדול ולהדיח אותו. חשדנות זו תרדוף את הנרי השמיני כל זמן מלכותו.
פגיעה נוספת באריסטוקרטיה נעשתה על ידי מינוי יועצים שלא היו בעלי ייחוס. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למנות את החשמן תומס ווסלי, את תומאס מור, את תומאס קרוומל ואחרים שלא היו בעלי ייחוס, אלא הגיעו ממעמד צנוע יותר.
חיזוק נוסף של הכתר, נעשה על חשבון המעמד המיוחד של הכנסייה. הכנסייה הייתה בעלת נכסים רבים והנרי השמיני לטש את עיניו אל נכסים אלו. הפגיעה בכנסייה החלה לאחר פטירתו של בנו הנרי השמיני מקתרין מארגון, הנסיך הנרי, זמן קצר לאחר לידתו. הניסיון להשגת אישור הכנסייה לגירושיו מהמלכה קתרין מארגון היה העילה לפרישתו מרומא של הנרי השמיני. כאשר מדברים על גירושים באותה תקופה, אגב, לא מדובר בגירושים במונח המודרני של המילה, אלא בפירוד בין בני זוג שאושר על ידי הכנסייה.
האפיפיור ליאו העשירי, העדיף לדחות את בקשת הגירושים. ניתן לשער כי הגורם הבולט לכך היה מעמדו של האחיין של קתרין, קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה שמלך באותה תקופה על מרבית אירופה. ברשותכם, לא אכנס אל הסוגיות התיאולוגיות, אך תוצאה הפרישה מרומא היתה שהמונרך האנגלי הפך להיות ראש הכנסייה באנגליה כשבמרכז האמונה עומד הרעיון כי הוא מונה בידי האל להנהיג את הכנסייה.
פירוק המנזרים עבר במקרים רבים ללא התנגדות רבה. האדמות והרכוש עברו לידיים פרטיות והכניסו כסף רב לקופת האוצר של הנרי השמיני כתוצאה מהעברת הקרקעות, ממכירת כלי הקודש (פמוטים, גביעים ועוד) ומהפסקת העברת הכספים לרומא. ואולם, בשל אורח חיים ראוותני של הנרי השמיני ומסעות המלחמה השונים שלו, קופת האוצר של הנרי השמיני הייתה במקרים רבים כמעט ריקה.
במקרים רבים הפירוק של המנזרים עבר ללא התנגדות רבה גם מצידה של האוכלוסייה, וזאת למרות ההשפעה הגדולה שהייתה לכנסייה על האוכלוסייה: הכנסייה הייתה בין ספקיות העבודה המרכזיים באזור הכפרי, והיא גם סיפקה סוג של מערכת רווחה של אותה תקופה כגון: בתי חולים, מוסדות חינוך, תמיכה בחלשים ובחולים ועוד. עבור כפרים ועיירות רבות כל אלו היו תחומים חדשים שחייב אותם להציג פיתרונות חלופיים עבור האוכלוסייה המקומית.
לקראת סוף שלטונו, ניסה הנרי השמיני לייצר את הייחודיות של הכנסייה האנגליקנית כמזיגה בין חזות קתולית ועקרונות פרוטסטנטים. לאחר מותו עלה לשלטון בנו, אדוארד השישי, המונרך האנגלי הפרוטסטנטי הראשון. אדוארד השישי ייסד את הכנסייה האנגליקנית על ידי סדרה של רפורמות וביניהן: ביטול הפרישות, ניתוץ הויטראז'ים שעיטרו את כותלי הכנסיות, הלבנת כותלי הכנסייה, ניהול המיסה בשפה האנגלית, החלת ספר התפילה באנגלית ועוד.
לאחר מותו של אדוארד השישי בגיל 16, עלתה לשלטון אחותו הקתולית המלכה מרי הראשונה שניסתה להפוך את הרפורמות של אחיה. היא השתמשה במעמדה כראש הכנסייה האנגלית כדי לנסות ולהחזיר את האמונה הקתולית לאנגליה, דבר שעורר התנגדות רבה באנגליה. פרוטסטנטים נשרפו על המוקד (ומכאן שמה Bloody Merry), חלקם נאסרו במצודה של לונדון וייתרתם ברחו מאנגליה לגלות ביבשת.
בשל המצב חסר התקדים של מונרך המשמש ראש הכנסייה בעודו בן דת אחרת (באותה תקופה הקתוליות נתפסה כדת אחרת), ולאור פעולותיה של המלכה מרי, עלתה הסוגיה האם מותר לפעול נגד המונרך כאשר הוא מפר את החוק (הדתי והמקובל)? הבישוף של וינצ'סטר, ג'ון פונט (Ponet), היה זה שהכריע בסוגיה זו בספרו 'התיאוריה הקצרה על כוח פוליטי ועל הציות האמתי של הנתין למלך וכוח אזרחי אחר; ותוכחה עבור כל אנגלי' (A Short Treatise on Political Power, and of the True Obedience which Subjects our to Kings and other Civil Governors, with an Exhortation to all true and Natural English Men.).
פונט קבע, (עוד לפני תומאס הובס), כי ניתן להדיח את המונרך אם הוא מפר את חוקי המשפט ואת חוקי האל, ובמקרה של שליטים דיקטטוריים (כמו: המלכה מרי), דמם מותר. הסיבה לטענתו היא שהמונרך הוא ככל האדם, ולכן הוא לא מולך מכוח זכויות אלוהיות. מכך יוצא שניתן להדיחו אם יפר את חוקי המשפט וחוקי האל.
המלכה מרי נפטרה רק לאחר חמש שנות מלכות ללא יורש מוצהר, ובתקופה זו אנגליה איבדה את המאחז האחרון שלה בצרפת: העיר קאלה . לאחר מותה, (יש הגורסים מסרטן הרחם או מציסטה שחלתית), הומלכה לשלטון אחותה הפרוטסטנטית, המלכה אליזבת' הראשונה.
המלכה אליזבת' ראתה באחדות הדת אלמנט חשוב באחדות האומה האנגלית. לאחר קבלת חוק האחדות של 1558 (The Act of Uniformity 1558) על ידי הפרלמנט האנגלי, נקבע הזרם האנגליקני כדת המדינה. המלכה אליזבת' הפכה להיות המושלת העליונה של הכנסייה האנגלית. בדומה לאביה, (הנרי השמיני), היא ניסתה – כראש הכנסייה – לשלב טקסים שהיו מקובלים בכנסייה הקתולית מימים ימימה.
בעיני חסידי הסדר הישן הדבר נתפס כסוג של בגידה ברעיון הפרוטסטנטי. מצד שני, גם האפיפיור פיוס החמישי נידה את המלכה אליזבת' וקרא לרצחה. הקתולים באנגליה ביקשו להעביר את הכתר לבת דודתה, מרי סטיוארט מלכת הסקוטים. בנוסף, פליפה השני מלך ספרד, ניסה להמריד את התושבים הקתולים של אנגליה נגד המלכה ולעורר מתיחות בין ספרד ואנגליה.
הדברים הללו הביאו ליצירה של מועצת עוצרים בראשותו של סר ויליאם ססיל, אחד האנשים הקרובים למלכה אליזבת'. ססיל הצליח לצלוח את תקופת שלטונה של המלכה מרי תוך התחזות לקתולי. הוא גמל בליבו, שלא יהיה יותר מונרך אנגלי קתולי, ושאם יהיה כזה אחד -יהיה צורך להדיחו מן הכתר על ידי העם (מועצת העוצרים) והפרלמנט.
בשל איום האפיפיורי לרציחתה של אליזבת' והפחד ממונרך קתולי, הקימו ססיל וחבריו רשת של משטרה חשאית באנגליה, משטרה שתפקידה היה לאתר קתולים שמאיימים על הכתר. הפתרון היה שאם חלילה המלכה אליזבת' תרצח- מועצת העוצרים וביחד עם הפרלמנט, תבחר את היורש.
משמעות החלטה זו הינה הפקעת זכות קביעת הירושה מהמונרך ומבני משפחתו. לימים הדבר יגובה בחוק הירושה (The Act of Settlement 1701). חוק זה מפרט את התנאים הבסיסיים מי זכאי לרשת את הכתר. התנאי הראשון היה שמדובר בצאצא זכר הקשור לבית סטיוארט; התנאי השני (שהוא המרכזי) היה מדובר ביורש פרוטסטנטי, וזאת כדי למנוע מיורש קתולי לרשת את הכתר הבריטי.
תקופת המלכה אליזבת' הראשונה נחשבת כאחת מתקופת הזוהר, בה אנגליה עשתה את צעדיה הראשונים להיות אימפריה. צעדים אלו החלו בקרב נגד הארמדה הספרדית. הלכה למעשה, זו היתה מדינת משטרה בה זכויות הפרט הוגדרו ביחס ישר לזהותו הדתית של האדם. קתולים רבים, הועלו על המוקד ועונו בשל דתם.
המלכה אליזבת' נפטרה ללא יורש ברור. היא נמנעה לאורך כל תקופת מלכותה לא להצהיר עליו , כדי לא להתחייב למדיניות מסוימת. רוברט, בנו של ססיל (במעמדו כראש השרים), דאג להעלות את המלך ג'יימס השישי שהיה פרוטסטנטי ובעל זכויות ירושה בכתר האנגלי. לאחר עלייתו לשלטון, חתם המלך ג'יימס על הסכם שלום עם ספרד, ויתר על דרישותיה של המלכה אליזבת' וניסה לתת חופש אמונה לקתולים.
חבורת "קשר אבקת השריפה" חשבה שאם הם ירצחו את המלך ויהרסו את הפרלמנט ביום פתיחתו, תיווצר אנרכיה שלטונית והם יצליחו להמריד את הקתולים של אנגליה ולהחזיר את השלטון הקתולי לאנגליה. הקשר התגלה לפני שיצא לפועל בעקבות הדלפה של קתולים. פוקס נתפס, ולאחר שהוא נעצר נתפסו גם שותפיו לקשר בזמן שהם ניסו – ללא הצלחה – להמריד את הקתולים של אנגליה. כישלון המרידה הביא לתוצאות הפוכות: במקום מגמות הפתיחות שהנהיג המלך ג'יימס, הוא חייב את הקתולים להופיע במיסות אנגליקניות. הקתולים קיבלו זכויות רק 200 שנה לאחר מכן.
לאחר מעצרו של פוקס, הודלקו ברחבי העיר לונדון מדורות ופעמוני הכנסיות צלצלו והעבירו את הבשורה כי האיום הקתולי הובס. המלך ג'ימס העביר את חוק שמירת החמישי בנובמבר 1605 (The Observance of 5th November Act 1605), שמציין את ההצלה, והחוק נשאר בתוקף עד לשנת 1859. כיום נהוג להקים מדורה ולשרוף בה את דמותו של גאי פוקס. בנוסף, אנשי משמר הפרלמנט מבצעים סיור טקסי לאתר מטעני חבלה לפני כל פתיחת מושב הפרלמנט.
83 שנה לאחר מכן, באותו תאריך, תתרחש עוד מהפכה, אבל של חצרנים: מועצת עוצרים בשילוב הפרלמנט תחולל את המפכה המהוללת שהדיחה את המלך ג'יימס השני שהיה קתולי, ותכתיר מלך פרוטסטנטי ויליאם השלישי (שהיה דודו וחתנו) .
הרפורמציה שהחלה ב- 31 באוקטובר על ידי מרטין לותר, הינה אחד מקווי פרשת המים בין עולם ימי הביניים לבין תקופת העת החדשה. אם הכנסייה ביקשה ליצור אחדות דתית וחברתית תחת כתרה של הכנסייה, הרפורמציה ביקשה להעביר ביקורת על הכנסייה הקתולית ולכן קדמה את רעיון של חירות הפרט כמתבטא במתן האפשרות לפרט לפנות אל האל ללא תיווך הכנסייה. ראייה זו עצבה ועדיין מעצבת את עולם הערכים של ימינו ואת המאבקים השונים המלווים אותנו כיום.
היה זה רצון לתקן את הממסד הכנסייתי הקתולי, שהתבסס על שחיתות, רצון שצמח מהשכבות הנמוכות. הרפורמציה של הנרי השמיני היתה מבוססת על יצירה של כנסייה לאומית, והיה בה ניסיון להכפיף את הדת אל הכתר. לאחר מאבקים רבים החלה לעלות קרנם של הכתר והמדינה הריכוזית, אבל לא מעט מים עוד יעברו בתמזה עד שזה יקרה.
