בחורף של כיתה ב' הבנתי כמה דברים על החיים: כשאנשים באים לקחת את כל הדברים בבית זה נקרא הוצאה לפועל, הורים יכולים להשתמש לך בדמי כיס בלי לבקש אם אין להם כסף, ושאריאל, הבן של נעמי מהכניסה שלנו, הוא שקרן.
אצלנו בשכונה הילדים תמיד אהבו לשחק בכדורגל, אבל מידי פעם, בשביל לגוון, הם הסכימו לשחק גם תופסת צבעים ומחבואים. בימי הקיץ החמים היינו שומעים צעקה, כל פעם של אמא אחרת, שביקשה שנשתה מים, והביאה לנו שקית מלאה בקרטיבים. בכל שנה חיכיתי שיום אחד אמא תצעק לי מלמעלה לבוא, ואז אגש אני לחלק לחברים קרטיבים צבעוניים. זה קרה ביום ההולדת שלי, אני בחיים לא אשכח את היום הזה. שקית מלאה בקרטיבים, בדיוק כמו שרציתי. בהתחלה חילקתי לחברים הכי טובים את הטעמים שכולם אוהבים, ולמי שאני לא אוהב השארתי את המנטה או הלימון.
אריאל היה הילד הכי גבוה בשכונה, מאחורי הגב שלו כולם קראו לו ג'ירפה, אבל אני אהבתי אותו באמת. חשבתי שזה בכלל לא משנה מה הגובה שלו, או מה אומרים עליו מאחוריי הגב. הכי חשוב שכיף לטייל איתו, והוא לא כמו כל הילדים האלה שאיך שמתחיל לרדת טיפה גשם נכנסים הביתה ולא יורדים לשחק עד פסח. הוא לא מפחד מכלום. בכל חורף הוא היה מזמין אותי לשחק איתו בפרדסים, ואני הייתי בא. רץ אחריו רחובות שלמים עם מגפי גומי, וכובע צמר אפור שכיסה לי גם את הגבות.
אבא ואמא אף פעם לא היו בבית בצהרים, ואני חיפשתי עניין, רציתי הרפתקאה. זה הרי הרבה יותר מעניין מלשבת בבית מול טלוויזיה ישנה נעולה בתוך ארון, או לשמוע את אח שלי עושה חיקויים ומקליט אותם ברדיו טייפ שלו. חוץ מזה מחשב לא היה לנו בבית, וספרים אף פעם לא אהבתי לקרוא, מה אני חנון?
כשאריאל, הבן של נעמי, היה מזמין ילדים לשחק איתו בפרדסים הוא תמיד דאג שכולם ישמעו אותו. היה צועק למטה בכל פעם מי רוצה לראות לווייתנים, זועק כאילו הוא לווייתן בעצמו, בקול עמוק וחזק. הילדים לא ענו לו, הם אף פעם לא ענו, אבל אני הייתי עונה לו מהחלון של המטבח, ויורד. היחיד שנסחף אחרי השטויות שלו. כי למה אני צריך לשבת בבית כשאפשר לרוץ לפרדס, ולעשות משהו שלאף אחד אחר לא היה מספיק אומץ?
לפי ההסבר של אריאל זה היה נראה לי מאוד הגיוני שמתישהו הלווייתנים יגיעו גם לשלוליות בפרדס של אור יהודה. הן הרי גם ככה ממש גדולות, ויש שם מקום ללווייתן אחד או שניים, אריאל אמר שהם ישוטו למקום הכי קרוב לטבע, ופרדס נראה לי כמו מקום טוב להגיע אליו.
פעם אחת אני ואריאל לקחנו עצים מאתר הבנייה, ורצינו לשוט עליהם. חשבנו שנניח אותם על השלולית הענקית בין העצים, וככה תהיה לנו ספינת פיראטים משלנו. סחבתי הרבה קרשים, פלטות שלמות, אני חושב שעובד באתר בנייה לא מחזיק כל כך הרבה קרשים ביד אחת. כשהגענו לפרדס התחיל שוב לרדת גשם, אבל לא היה לי אכפת. לא ישבתי בבית, ופחדתי לענות לטלפון, כי אולי שוב מתקשרים לחפש את אבא מהבנק. גם לא הייתי צריך לסבול את השטויות של אחי, שהקליט ברדיו טייפ שלו כל מיני מערכונים מטופשים, חושב שהוא מצחיק כמו שלום אסייג.
אריאל אמר לי לנסות לעלות על הקרשים למרות שהם שקעו קצת, הסביר לי שזה חייב לעבוד, שבזכותי תהיה לנו ספינה אמיתית ונפגוש לווייתנים, אבל איך שעליתי עליהם שקעתי בתוך הבוץ עד האוזניים, ואריאל ברח לי.
הגשם לא הפסיק לרדת, נפלתי פעמיים ברחוב, ואיך שהגעתי הביתה קלטתי שהדלת פתוחה, וההורים שלי ישבו במקום בו הייתה מונחת פינת האוכל שלנו, בקושי מסתכלים עליי. אבא שלי לא צעק, גם לא שלף את החגורה. אמא הניחה את הראש על כתפיו של אבי, ובכתה. אח שלי יצא מהשירותים עם הרדיו טייפ וצעק, "ימות העולם הזה! אף אחד לא ייקח לי את הרדיו, לא משנה כמה כסף אתם חייבים לו".
אחרי שנרגעה האווירה אמא שלחה אותי למקלחת, הלבישה בסוודר ירוק שדקר לי את העור, וליטפה את ראשי, "אני רוצה שתלך כמה ימים לסבתא בסדר? תוכל לראות טלוויזיה כמה שבא לך, וללכת לספרייה לשחק במחשב. מצידי תגיד לכל החברים שיצאת לחופשה, בסדר?"
שאלתי אותה אם אריאל צודק, ובאמת יש לווייתנים באור יהודה, והיא צחקה, "הילד המוזר הכניס לך הרבה רעיונות דפוקים לראש. איך יבואו הלווייתנים לאור יהודה כפרעליק? למה להם לצאת מהאוקיינוס ולהגיע לפרדס מלא בבוץ ותפוזים?"
