במרחק 200 מטרים מהבית שלי עומד שער לארץ פלאות, השער למכללת ספיר. מכללת ספיר היא המכללה הציבורית הגדולה בישראל. קרוב ל-10,000 סטודנטים לומדים בה מדי שנה. היא החלה כבית ספר ללימודי ערב למבוגרים ואחר כך כשלוחה של אוניברסיטת בן גוריון. בעיר הולדתי אשקלון, פעלה שלוחה דומה, של אוניברסיטת בר-אילן. שני מוסדות זניחים שהפכו למכללת ספיר ומכללת אשקלון.

לפני 25 שנים, בזמן ממשלת רבין, קידם שר החינוך דאז מטעם מרצ, אמנון רובינשטיין, את המהפכה של המכללות הציבוריות. הוא העניק למכללות מעמד של הסמכה לתואר ראשון, שמאז השתכלל גם לתארים שניים במגוון מקצועות. תוך חמש שנים בלבד, העובדות הוכיחו את צדקת ההחלטה: מספר הסטודנטים בישראל קפץ מ- 68 אלף ללמעלה מ-200 אלף, רבים מהם סטודנטים וסטודנטיות שלא הצליחו לעבור את תנאי הסף, שהציבו האוניברסיטאות.

קחו לדוגמה את יהלומה זכות, שגדלה וחיה באופקים. בגיל חמישים, אחרי עשרות שנות שירות בחיל האוויר כמכונאית מטוסים, היא השלימה בחינות בגרות והתקבלה לתואר ראשון בספיר, בעזרת תכנית "שלושים פלוס". היא סיימה תואר ראשון, ואחר כך שני, בהצטיינות, במחלקה למדיניות ציבורית במכללה. יהלומה הקימה את מרכז החוסן באופקים, היא ממייסדות מועצת הנגב, ואחת מהמנהיגות המשפיעות בדרום.

מכירים את דוד דרעי, יוצר "סלאח פה זה ארץ ישראל"? דרעי, בן זקונים למשפחה בת עשרה ילדים מירוחם, סיים את לימודי הקולנוע שלו בשנת אלפיים בספיר. הלימודים במכללה נתנו לו מצלמה ביד, איתה הוא חזר לעיירה בנגב, יצר מספר סרטים אישיים, עד שזכה ב-2017 בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, עם "סלאח פה זה ארץ ישראל", שטלטל את החברה הישראלית, ועדיין מעורר דיונים משמעותיים.

תכירו גם את ד"ר מוטי גיגי. מוטי נולד וגדל בשדרות. את התואר הראשון שלו, תואר של אוניברסיטת בן גוריון, הוא סיים בספיר בתחילת שנות האלפיים. גיגי המשיך את הקריירה האקדמית שלו. סיים תואר שני באוניברסיטת תל אביב וכתב דוקטורט בבן גוריון על העיר שדרות והיחסים שלה עם המועצה האזורית שער הנגב. את הפוסט הוא סיים ב-NYU, ונחת חזרה בישראל רק כדי להתמנות לראש המחלקה היוקרתית לתקשורת במכללה. כיום, גיגי חוקר את הייצוג התקשורתי של חוק הלאום.

הסיפורים הללו מעוררי השראה, אבל הם לא יחידים במינם. המכללות הציבוריות הנטועות בפריפריות מקיימות יחסי גומלין מורכבים עם סביבתן, אבל אין ספק שהם אפשרו לכל כך הרבה אוכלוסיות מודרות לקבל מקפצה לסיכויי חיים טובים יותר, בחברה הישראלית המקוטבת.

המכללות גם פורצות דרך בכל הנוגע לנגישות לקהילות חדשות. תכנית "שער לאקדמיה" לתלמידים בדואים, תכניות לסטודנטים חרדים, גיוס מלגות למעוטי יכולת וחיבור לתיכונים באזורים מוחלשים ולתכניות חברתיות בערי פיתוח, הן רק חלק מהשלם המורכב, אך חיובי ביותר.

כעת עומדת המהפכה בסכנה. הסגל הזוטר במכללות מועסק באופן הכי פוגעני שייתכן. ללא תנאי העסקה נאותים ובזמניות, שלא מביישת את עובדי הקבלן העונתיים המוחלשים ביותר. גם הסגל הבכיר לא מלקק דבש. ד"ר מוטי גיגי וחבריו כמעט ולא זוכים לתקציבי מחקר, ופערי השכר ביניהם ובין הסגל הבכיר באוניברסיטאות מגיע עד ל-50%. המשמעות היא חוסר יכולת של המכללות לתחרות, ותלות גדולה בתורמים ותקציבים מזדמנים.

המצב הקיים הוציא את המרצים למאבק. ביום שני בבוקר מצאתי את עצמי עומד בכניסה למכללת ספיר, לצד חברות וחברים, ויודע שמדובר בהרבה יותר ממאבק עובדים מוצדק. מדובר במאבק על היכולת של דוד דרעי הבא, או של החוקרת המבריקה הבאה, להגיע משדרות, מרהט או מנתיבות. מאבק מרכזי של החברה הישראלית. מחר אצטרף להפגנה שלהם באותו מקום בדיוק.

המאבק של המכללות הציבוריות הוא מאבק לטובת ההזדמנות לתושבי הפריפריות. הוא גם ביטוי לשוד התשתיות הציבוריות, שבנק ישראל האיר בשנים האחרונות באופן מתמיד. מדיניות הייבוש מגלה באופן כואב הרבה יותר את ה"איים" בחברה הישראלית, איים שקופים של הזנחה ודריסה. מעולם לא היה זמן נכון יותר לשינוי.