ביום ראשון יצאתי ברכבת לתל אביב. בכניסה לרכבת ניגשה אלי אישה ושאלה אותי אם אני מיכל חסון. התחלנו לשוחח. מסתבר שאנחנו מכירות אחת את השנייה דרך קבוצה לחולי טרשת נפוצה. שוחחנו כל הדרך לתל אביב. כשנפרדנו היא חיבקה אותי ואמרה לי תודה. תודה על המאבק. תודה שאני כותבת. תודה שאני נלחמת בשבילה. תודה שהעלו את הדיסריגרד. עתה היא יכולה לעבוד. לא משרה מלאה, רק ארבעה ימים בשבוע. זה נותן לה סיבה לקום בבוקר. זה נותן לה תעסוקה. זה נותן לה חיים.

התרגשתי כל כך. הסדק שנפער בכלא בו כלאו את הנכים בינואר האחרון, שיחרר לפחות נכה אחת מלהיות כלואה בין קירות ביתה. אבל זה לא מספיק. אני למשל כבר לא יכולה לעבוד. המאבק בעייפות, בכאבים, בקושי לגרור את הרגליים שלי מהמיטה לחדר השרותים בלילה, כבר התיש אותי. אני עובדת ב-לחיות, בלגדל את הילדים שלי, אני קמה בבוקר ומכינה כריכים לילדים. אחרי שהם הולכים אני צריכה לנוח לפחות שעה. אחר כך מקלחת, שאחריה עוד שעה מנוחה. סידורים, תורים לרופאים, לטיפולים, לביטוח לאומי (זה כבר עבודה במשרה מלאה).

אני מעדיפה למלא את הזמן שלי בדברים שממלאים אותי בשמחה. במקומות שאני לא צריכה להיאבק בעצמי בשביל להיות בהם. אני שמחה עם הילדים שלי. אני שמחה עם בן זוגי. אני שמחה בביתי. אני שמחה גם לצאת למרחב ולפגוש אנשים שנמצאים איתי באור.

לאחר הפרידה המרגשת, יצאתי מהתחנה, ושמתי פעמיי לכיוון הכיכר. לשם הוזמנתי, להדריך מעגל שיח. כל הדרך ראיתי המון בני נוער, מכל תנועות הנוער, השומר הצעיר ומכבי צעיר, המחנות העולים והבונים דרור, הנוער העובד והלומד וכנפיים של קרמבו, בני עקיבא ובני המושבים. נזרקתי אחורה בזמן לגיל 16, כשהייתי בעצמי מדריכה בתנועה, אידאליסטית, מלאת תקווה ואמונה.

מצאתי את דרכי למעגלים של המבוגרים. קיבלתי הדרכה על מהלך הפעילות ופגשתי חברים וותיקים (אין על החיבוק של ניצן) וחדשים. ובשעה 18:30 הכיסאות התחילו להתמלא והתחלנו לדבר. במעגל שלי היה בחור מישיבה תל אביבית, אישה מארגון נשים עושות שלום, חייל ושתי חיילות, כולם בחיל הנח"ל בפרקים שונים בשירות שלהם בהוראה. איש ובנו הצעיר מראשל"צ ומדריכים למספר מדריכים בוגרים מהנוער העובד והלומד ומתנועת הבונים דרור שעלו ארצה. היו עוד כמה שהגיעו מאוחר אז לא קלטתי את שמם ומקורם ועימם הסליחה.

היה בהחלט מעגל מגוון ומעניין. סיוון שותפתי להדרכה, ואני, בעיקר שמרנו על השיחה בתוך המסגרת, של הזמן ושל הנושא שהוגדר מראש. נושא שניתן ממנו לגלוש ל… טוב נו, לכל דבר. הנושא היה "מדינה יהודית ודמוקרטית". בחנו את הנושא משני כיוונים בהם נראה כי שתי ההגדרות מתנגשות במבחן המציאות. האחד היה השבת והשני היה היחס למיעוטים, במיוחד לאחר אישורו של חוק הלאום.

סיוון התמקדה בשבת ואילו אני התמקדתי בשוויון למיעוטים. בדרך כלל אני לא מוגדרת אוטומטית כשייכת לקבוצת מיעוט. כשסיפרתי על עצמי כחלק ממיעוט מופלה במדינת ישראל התעוררה התנגדות. "כשמדברים על מיעוטים מדברים על ערבים, על דרוזים, לא על יהודים, ועוד לבנים כמוך."

אז נכון, אני לא מיעוט קלאסי, יהודייה סטרייטית בת מעמד הביניים, אפילו אפשר לקרוא לי פריבילגית. ואכן הייתי כזו. הייתי פריבילגית, שטסה לחו"ל מדי פעם, שאוכלת במסעדה בלי לחשוב ובטוחה שישראל היא המדינה הכי טובה בעולם! אני חליתי בגיל 20 אבל הפכתי לנכה בכיסא גלגלים רק בגיל 40. המחלה לא עיכבה אותי עד שלא הפכתי לנכה של ביטוח לאומי. ברגע ששיניתי את הסטטוס מעובדת עצמאית, משלמת מיסים, משרתת בצבא, ל-נ-כ-ה איבדתי את כל הפריבילגיות שהיו לי. שום דבר מהנתינה שלי למדינה לא עומד לזכותי כשאני נכה. חירויות שרוב האזרחים מקבלים כמובן מאליו נלקחות ממני, עקב הנכות שלי ובעיקר עקב הקצבאות הנמוכות. הזכות לחיים בכבוד, הזכות להגנת השכר, שנקבעה בחוק שכר המינימום, חופש התנועה, חופש הקניין, הזכות לשכר מעבודה והזכות לחיים בכלל.

חלק מהחירויות נשללו ממני עקב מצבי הרפואי, אבל הקצבאות כמו קצבת המחייה, השרותים המיוחדים והניידות, אמורות לעזור לי לקבל את החירויות האלו למרות מצבי הרפואי. חוק לרון מגדיל ומגביל את זכות ההשתכרות והסלקציה לפי קניין, נכסים ולמצב כלכלי שנחשב בעיני הממשלה טוב, מבטל זכויות אחרות ויוצר אפליה נוספת בין הנכים.
אני למשל בעלת דירה, וכתוצאה מכך אני לא מקבלת סיוע בשכר דירה. לא שהוא היה מכסה לי את תשלומי המשכנתא, כמו שהוא לא מכסה שכר דירה, אבל תוספת של 770 שקלים בחודש הייתה עוזרת לי לשלם את המשכנתא. אם לא אעמוד בתשלומי המשכנתא אאבד את הדירה ואצטרך לחזור לשכירות, למעברי דירות תכופים, אריזות ופירוקים. זה לא דבר קל לאדם במצבי.

הקושי לקבל את העובדה שהנכים והקשישים שניהם מגזרים מופלים לרעה, חוצה שמאל וימין, היא משנתם של הפריבילגים הכי גדולים – ראש הממשלה ושר האוצר ה"חברתי" ש"נתן לנכים מה שמגיע להם" – קצבה בגובה קו העוני. לנכים קשישים פחות, לקשישים שישה שקלים שלמים ולילדים 0 שקלים בחודש!

אני באתי ממקום פריבילגי, אנשים פחות פריבילגים ממני, מצבם רע אף יותר. להם אין משכנתא או דירה, או מקום לחיות בו. יש מחלות שאפשר להירפא מהן, אבל לא עם קצבאות כל כך נמוכות. לא כשה-כ-ל עולה כסף. גם טיפול רפואי, גם תרופה מצילת חיים, שאפשר לגדל בעציץ.

אבל בממשלה שלנו, כמו ברוב הישראלי, לא רואים את הנכים. בזמן שעלתה הצעת החוק של אילן גילאון להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, רוב חברי הכנסת והשרים נעלמו. כלומר לא היו נוכחים. כי זה היחס המקובל פה במדינה לנכים. התעלמות.
היום הייתי בצומת עזריאלי בדוכן הסברה של הנכים הופכים לפנתרים. אמרנו שהיום לא חוסמים. רק מסבירים. אנשים חלפו כל כך מהר על פנינו, הביטו דרכינו, רמת ההתעלמות של הציבור בדיוק כמו הממשלה והכנסת השאירה אותנו עם דרך פעולה אחת. לחסום. להכריח את כולם להקשיב, זה כנראה לא עובד בדרך אחרת.

המקום שלי כמיעוט בחברה הישראלית מחדש את הראייה שלי לגבי מיעוטים אחרים. מקל עלי להזדהות איתם. אדם הוא אדם הוא אדם. יש טובים ורעים, חכמים וטיפשים, בכל אוכלוסיה. אבל כולנו בני אדם. לפני שאנחנו שחורים או לבנים, ערבים או יהודים, ימנים או שמאלנים, או כל חלוקה מופרכת אחרת. ההתעלמות מאיתנו ברחוב וההתעלמות מאיתנו בכנסת, מימין ומשמאל, רק מראה עד כמה האפליה מושרשת בבסיס התרבות הישראלית. כמה אף אחד פה לא רואה את האחר.

נועה רוטמן צדקה כשהאשימה את כולם בהסתה. יש שני סוגים של אנשים במדינה – מסיתים או צבועים. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו אף פעם. חיים נשברים ונהרסים ואתם לא רואים. כל חברי הכנסת שלא נכחו במליאה בזמן ההצבעה – אתם חבורה של פחדנים חסרי עמוד שדרה. כל מי שהצביע נגד, נבוא חשבון איתו בבחירות, מי שהצביע בעד הזכיר יותר את הצופרים לאות תמיכה בהפגנה, זה נחמד אבל לא באמת עוזר, במיוחד כשחצי מכם מצפצפים מהבית, ומי שנמנע, אני מנועה מלהגיד.

בסוף האסיפה הישראלית בטקס, נועה רוטמן ציינה את כמות בני הנוער שהייתה באסיפה, מכל ההפכים שיש. את המקום הזה שמסכימים להניח לפחד ולשנאה, לכעס ולדעה הקדומה, להיפגש, להכיר ולדבר. לראות את המציאות לרגע, דרך עיניו של האחר. לוותר לרגע על האגו ולהסכים לראות. להסכים לשמוע גם דעות מנוגדות, להסכים שלא להסכים ולמצוא את ההסכמה בדברים אחרים. מתוך כבוד הדדי והקשבה. לא רק להקשיב בשביל לענות.

הלוואי שיתחולל שינויי במדינתנו. שנלמד ללכת יחד. כי רק ביחד נוכל להגיע רחוק ולהישאר קרוב.