האנקדוטה הכי גדולה על במאי הסרט "בעירה", לי צ'אנג דונג, היא שהוא לא רק ממחוללי הגל החדש בקולנוע הדרום קוריאני, אלא ששימש בתקופה מסוימת כשר התרבות בממשלה בארצו. אין זה חזון נפרץ בעולם, שלמשרת שר תרבות יהיו גם אנשים בעלי שאר רוח שהגיעו מהעולם הזה אילו היינו נזכרים במה שקורה אצלנו בישראל.

שנית, יש לזכור שלי צ'אנג דונג יצר סרט ביקורתי על התרבות והפער בין "סתם" אנשים שהגיעו מהכפרים לבין עשירי סיאול, שמדגיש את הפער המעמדי. זהו קו אופייני לסרטיו, גם אם המסר מוצג באופן מעודן הפעם, כל זאת למרות היותו של דונג חלק מהמערכת הממסדית.

הבעיה הגדולה של הסרט היא פתיחתו הארוכה והמשעממת, עד שבא היה לצאת ממנו. הנחמה היא שתהליך מייסר זה נמשך לא יותר מחצי שעה שלאחריו הסרט מתפתח בצורה מרתקת – אין רגע משעמם

הסרט המבוסס בגדול על סיפור קצר של הרוקי מוקאמי היפני, מספר על צעיר בשם יונגסו, בחור מופנם שהגיע מהכפר לסיאול, בירת קוריאה הדרומית. יונגסו עובד למחייתו כשליח בחנות כלבו וחולם לכתוב ספרים, אוהב את הסופר הפרובוקטיבי האמריקאי וויליאם פוקנר וסובל ממחסום כתיבה. בכלבו הוא מכיר את הלמי, צעירה שגרה בכפר בו גדל יונגסו בילדותם ועובדת למחייתה בשכנוע לקוחות להיכנס לכלבו בנוסח הרקדניות המעודדות בכדורגל האמריקאי. השניים מתאהבים ויום אחד היא מבקשת ממנו לגור בדירתה למשך שבועות ספורים שכן היא נוסעת לטיול בקניה ורוצה שישמור על החתול שלה. לדבריה החתול לא יוצא ממחבואו כשאנשים זרים שוהים בדירה וכבר כאן מתחילה תחושת המוזרות והמסתורין המלווה את הסרט: האם החתול הוא דמיון של מי שחולם לכתוב ספרים? האם הלמי למדה עם ינגסו בבית ספר יסודי ונפלה לבאר בכפר כפי שסיפרה, או שזו סתם הזיה?

הלמי חוזרת מהטיול באפריקה עם צעיר עשיר מאוד ששמו בן, שנוסע במכונית פורשה, לא מתגורר כמו קוריאנים רבים עם השירותים ליד כיור המטבח. הלמי קופצת היישר לזרועותיו של העשיר הצעיר המצודד, והינגסו המאוהב נותר עם קנאתו העזה ומכאן מתגלגל סיפור אפוף מסתורין בסגנון הבמאי הצרפתי קלוד שברול, מיוצרי הגל החדש הצרפתי המכונה "היצ'קוק הצרפתי".

"בעירה" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

סגנונו של לי צ'אנג דונג, ייחודי לסרטי מתח. אם בסרטי מתח רגילים מופיעים אירועים מסתוריים בהתחלה ובמהלך הסרט יתגלו כחשובים לפתרון התעלומה, הרי שלי צ'אנג דונג מפזר רמזים כדי ליצור רקע למציאות מתעתעת, ולא בהכרח כאלה שיסייעו לפתרון הסרט. לפעמים הרמזים מסייעים לסימבוליקה המעבירה מסר חברתי מסוים שהבמאי רוצה להעביר.

מעבר להתייחסות לבמאי קלוד שברול מתכתב הבמאי לי צ'אנג דונג עם הסופר האמריקאי האנטי ממסדי, זוכה פרס הנובל ויליאם פוקנר, שאת סיפוריו הקצרים המרתקים קראנו בילדותנו. פוקנר, שסירב להיפגש עם הנשיא האמריקאי הנערץ ג'ון קנדי בטענה שאין לו זמן ונסע לקבל את הנובל רק משום שחברתו לחיים רצתה לתייר בשבדיה. פוקנר הוא סופר בסגנון זרם התודעה של האנשים הקטנים והאומללים בדרום השוקע, אנשים החיים בניכור רב, עוני, חייהם השוליים שווים כקליפת השום.

"בעירה" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בסיפוריו המרתקים של פוקנר, יש תופעות ואנשים מוזרים וריאליזם בעל עוצמה. את סיפוריו ושיריו של פוקנר סירבו להוציא בהוצאות הגדולות, אבל לפוקנר לא היה אכפת להוציא את ספריו בהוצאות שוליות ואפילו העדיף את זה מסיבות פרובוקטיביות. הוא הוזמן לעבוד בהוליווד כתסריטאי בהפקות קטנות ואחר עבד עם הבמאי הוואר הוקס וטען שהוא עושה זאת רק כדי לא לגווע ברעב ויצר תסריט לאחת הקלסיקות הגדולות, ה"תרדמה הגדולה" עם האמפרי בוגארט המבוססת על ספר של ריימונד צ'נדלר.

ניכר שבמאי הסרט מעריץ את פוקנר האמיץ. עבור שניהם העשירים משחקים להנאתם בעניים משעמום בחיים, כמו גם בסרטי מיכאלאנג'לו אנטוניוני האיטלקי, ועודף עושר שיוצר התנשאות נון שלנטית המדגישה סאדיזם מעודן בסגנונו. בן העשיר משחק להנאתו עם השליח העני כמו חתול עם עכבר: הוא מזמין אותו לסעודות ובילויים משותפים עם אהובתו שנטשה אותו, בן מתייחס ליונגסו בנימוס פטרוני ואפילו מגלה כביכול אהדה.

"בעירה" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בן הוא איש מקסים כביכול. אבל התחביב הפירומני שלו הוא לשרוף חממות של איכרים עניים. ככה סתם. לעומתו גם אביו של יונגסו הגיבור עסק בשריפה אבל לא להנאתו, אלא מתוך זעם של איכר שחייו נעשים בלתי נסבלים ואשתו (אם הגיבור שנוטשת אותו). האב שורף את חפצי אשתו ומשתף את בנו האומלל ב"חגיגה". בסרט, כולם כולל הגיבור, שורפים חפצים מסיבותיהם שלהם, דבר המתכתב יפה מאוד עם סיפורו המפורסם ביותר של פוקנר "שריפה באסם".

כולם מנוכרים בסרט, אפילו האם שמואילה להתקשר אל בנה לאחר אחת עשרה שנה, לא עושה זאת מתוך רגש אלא כי ככה "קפץ לה לראש". הנשים המנוכרות בסרט הופכות לחפצים בחברה הקפיטליסטית. אהובת הגיבור שהעדיפה את העשיר היא, בסגנונו של הבמאי, בחורה חביבה מאוד מלאת חיים, אוהבת את השליח האומלל, אבל היא נכנעת למערכת חברתית שיוצרת בה את תודעת העדפת העושר על פני האהבה. בשלב מסוים היא נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. הבמאי לא מסביר עד סוף הסרט את פשר היעלמותה. אולי נשרפה באחת השריפות של החממות.

"בעירה" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לי נראה שיש כאן אמרה פשוטה: בן העשיר השתמש בה וזרק אותה כמו למזבלה-מיותרת בעולמו ואם כך מיותרת בעולם, לך תמצא חפץ שאיבדת במזבלה או בחממה שרופה. סתמיות חייו של האדם העני. הבמאי מקפיד שלא ליצור דמויות שמתנהגות בסטריאוטיפ חיצוני של אנשים רעים, אלא אדרבא, דמויות חביבות ערלות לב, שהמוביליות החברתית יוצרת את הרוע. יש תפישה מרכסיסטית מוכרת המבוטאת היטב בסרט: ההוויה יוצרת את ההכרה. אישה אחת אומרת בסרט: "אנחנו מוציאות הרבה כסף על איפור כשאנו צעירות, ועוד יותר כסף כאשר אנחנו מזדקנות".

הבעיה הגדולה של הסרט היא פתיחתו הארוכה והמשעממת, עד שבא היה לצאת ממנו. אבל צופי בית הקולנוע "עממי" בחיפה בו צפיתי הם אנשים מנומסים ואיש לא יצא. הנחמה היא שתהליך מייסר זה נמשך לא יותר מחצי שעה שלאחריו הסרט מתפתח בצורה מרתקת – אין רגע משעמם. באמת אינני מבין מדוע במאי מוכשר כדונג יצר את הפתיחה המשמימה, יש לי מספר הסברים לוגיים, אבל לא אייגע אתכם. אני מביא עובדה זו כדי להכין את הצופה ומנקודת זו ואילך הסרט מומלץ. חוץ מזה, זהו סרט לאוהבי קולנוע, משוחק ברמה כל כך גבוהה של כל השחקנים שהסרט שווה כל רגע. סרט שזכה בפרס חביב המבקרים בפסטיבל קאן והוצג בפסטיבל חיפה האחרון.