הממשק של מרבית התושבים עם הרשות המקומית סובב סביב סוגיות של חינוך, תכנון ובנייה, מים, נקיון ותרבות. עבור האזרחים הוותיקים יותר, התמונה שונה: ככל שמתבגרים יותר, מתהדקים יחסי הגומלין והתלות וכוללים בתוכם גם נושאים נוספים כמו נגישות, רווחה, פנאי והתנדבות. מתוך כשישה וחצי מיליון בעלי זכות בחירה בבחירות הקרובות, כמיליון הם אזרחים ותיקים (מעל גיל 65), המהווים 15% מכלל בעלי זכות הבחירה.

"אין אוכלוסיה יותר רגישה, מחוברת ורלבנטית לשאלת האופי של מקום המגורים ופעילות הרשות המקומית מאשר אוכלוסיית הגימלאים", אומר אפרים קורן, כיום מנכ"ל הסתדרות הגימלאים, ובעברו סגן ראש עיריית חולון וחבר במועצת העיר, "ככל שהאדם המבוגר מזדקן, אזור המגורים שלו נהיה המיקרוקוסמוס של חייו. ככל שאנחנו מזדקנים יותר אנחנו פחות ניידים, וקשורים יותר ויותר לאזור בו אנחנו חיים. לא מדובר רק במערך השירותים הפיזי, אלא גם ביחס התרבותי, במערכת היחסים של הדור הצעיר עם האדם המבוגר."

נקודת המוצא שמציב קורן היא שכל מענה לגימלאי צריך להתייחס למשבר שחווה האדם במעבר מחיי עבודה לחיים בפנסיה – איתו מתמודד כל גימלאי בצורה שונה בהתאם להקשרים החברתיים והכלכליים שבהם הוא חי. "תחושת המועילות של האדם היא שאלת מפתח", הוא מסביר, "כאשר אתה מועיל לעצמך, למשפחתך ולחברה אז אתה מאושר. כשאבדה המועילות הזו, אתה מאבד דבר עמוק מאוד במהות חייך ובשליחותך החברתית. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר לאנשים המבוגרים הוא להרגיש שייכים רצויים ותורמים. אחרי הפרישה מהעבודה אנשים מרגישים שהם איבדו את כרטיס הביקור שלהם, את המשמעות שלהם, ולעיתים גם את ההורות שלהם, את המעמד כראש משפחה."

הביטוי הראשון למשבר הזה הוא הקושי בניידות. "עם ההזדקנות אנחנו פחות ניידים, כי אנחנו לא יכולים לנהוג. אבל אז אתה בבעייה עם קושי בניוד, גם לתחבורה ציבורית, וגם לשירותים באזור המבוגרים שלך. אם אין לי רכב, אני מוגבל בתנועתי, ואני זקוק לפתרונות ייחודיים בנגישות שלי בתוך הקהילה. למשל, אני משחק שחמט, ובעבר הייתי נוסע מחולון לירושלים למשחקים. אדם מבוגר כנראה לא ייסע כל כך רחוק." לפיכך, על הרשות המקומית לפתח דרכים למענה על הקושי בניידות, כמו למשל שירותי הסעות.

מאפיין שני בהתאמת היישוב לגימלאים עליו מצביע קורן הוא הסביבה הפיזית והתאמתה לצרכי האדם המבוגר. "אנשים מבוגרים רואים פחות טוב. צריכים לנוח כשהולכים ברחוב. לכן הם זקוקים לתאורה, הצללה, ספסלים. בכביש הם זקוקים למעברי חציה, ולהגנה מפני אופניים חשמליים שמסכנים אותם. בנוסף, צריך להנגיש עבורם מוסדות ציבור כמו קופת חולים, ספריה, בית העירייה".

אפרים קורן, מנכ"ל הסתדרות הגימלאים (באדיבות המצולם)

עוד היבט הוא עולם התרבות והפנאי, שנפתח מרגע שהוא מפסיק לעבוד. "החברה צריכה לפתח את החלופות התרבותיות והחברתיות, כדי שאדם ירגיש מאושר משמעותי, שיש לו ערך", אומר קורן.

מרכיב קריטי נוסף הוא היכולת להשפיע ולהיות מעורה במה שקורה סביבך. "אנשים ששייכים לדור המייסדים היו מעורים בבניית היישוב שלהם ובעלי השפעה עליו, ופתאום זה נעלם. הם נהיים מנוכרים, לא שייכים. הרבה מאוד החלטות מתקבלות בלעדיהם. אתה חי בקהילה שלא רואה אותך. צריך למצוא עבורם את הדרכים בהם הם יכולים להיות מעורבים.

עוד סוגיה שדורשת התייחסות בקשר בין הקשיש לרשות המקומית היא הפערים הדיגיטליים הבינדוריים. "אנחנו לא גדלנו באינטרנט ובטכנולוגיות החדשות, והחברה לא תמיד מבינה שאי אפשר להפקיר כשלושים-ארבעים אחוז מהאוכלוסיה המבוגרת, שאינה יכולה להחיל על עצמה את הטכנולוגיות החדשות. זה הופך אותם ללא רלבנטיים. לדוגמה – המהפכה הבנקאית. היום כדי להוציא כמה מאות שקלים, במקום לדבר עם בנקאי, נדרש ידע רב. רבים מהגימלאים לא יודעים להפעיל אינטרנט ולקבל מייל, או להשתמש בטלפון חכם. אנחנו לא רוצים לעצור את הקידמה, וצריך לעזור למי שיש לו יכולת הסתגלות לצמצם את הפער, אבל יש קבוצה מסוימת שאין להם יכולת או מוטיבציה לזה והם לא יצליחו בכך. החברה חייבת להתחשב בהם ולהבין אותם. עם ההתקדמות המדהימה של הטכנולוגיה והמדע, צריך ליצור גם בידול ולאפשר למי שלא מסתדר עם זה לקבל שירותים כפי שהוא רגיל". בהקשר זה, האחריות של הרשות המקומית יכולה להתבטא בין השאר באפשרות לבצע תשלומים לעירייה לא רק באופן דיגיטלי, או במאבק של ראשי הרשות כנגד סגירת סניפי בנקים בעיר.

הקושי המרכזי בדרך למדיניות כזו הוא חוסר הבנה של ההנהגה המקומית למצבם ולצרכיהם של הגימלאים. "אנחנו בעידן שבו תוחלת החיים משתנה, אחוז הגימלאים באוכלוסיה גבוה ממה שהיה בעבר. אין סבלנות, אין הבנה לצרכים של האדם המבוגר. ממחקרים שעשינו, על ציבור הזקנים יש סטיגמות רבות – הולכי בטל, אנשים לא רלבנטיים, אנשים שזמנם עבר, שקשה ליצור איתם קשר. זהו רצף של דעות קדומות שנקרא גילנות, סוג של שוביניזם, אפליה ושנאת אנשים מטעמי גיל. גם מערכת החוקים לא מגינה עליהם."

"עיר היא כמו בית", מוסיף קורן, "אתה רוצה שיהיה מטופח, שיהיה מאיר פנים, שיתאים למידותיך, אתה רוצה להרגיש בו נוח, ולהרגיש מעורב ומשפיע. בוועדות העירוניות אין כמעט ייצוג לגימלאים. מקבלי ההחלטות הצעירים יותר אינם חשים את הצרכים והמחויבות לאנשים המבוגרים, והרבה מאוד החלטות בכלל לא מתייחסות אליהם. מקבלי ההחלטות לא מבינים שגם הם יהיו פעם אנשים מבוגרים או זקנים. לכן אנחנו רואים חשיבות בשילוב גימלאים בתהליכי קבלת ההחלטות – מועצת הרשות, ועדות, גופים ציבוריים, כך שרצף השיקולים בקבלת ההחלטות ייקח בחשבון את העובדה שכלל האנשים יהיו בעתיד גימלאים."

איך הגימלאים יכולים להשפיע על החלטות הרשות המקומית?

"לגימלאים אין נשק", אומר קורן, "היום בישראל, מי שלא מוחה ודופק על השולחן, לא מצליח להשיג את מטרותיו. חברת החשמל יכולה לסגור את השאלטר. מה הנשק של הגימלאים? נכון שהם יכולים לעשות שביתה ולא לטפל בנכדים, אבל יש להם נשק עוצמתי – זכות ההצבעה. 15% מהבוחרים הם גימלאים, ושיעור ההצבעה של גימלאים בבחירות לרשויות המקומיות גבוה במעל 20% מהממוצע הארצי. יש להם כח אלקטורלי.

לקורן נימוק נוסף מדוע שילוב גימלאים בקבלת ההחלטות יכול להועיל לא רק להם – אלא לכלל הציבור. "לגימלאים יש מחויבות. זה כמעט הדור היחידי שדואג לא רק לעצמו, כי הוא הורה של ילדיו, סב של נכדיו, הראיה שלו, האינטרסים והמבט על החיים הוא רחב הרבה יותר מאנשים צעירים יותר שחיים את חייהם. אין בתולדות ישראל מצב שהורים משלימים את המחסור של הילדים שלהם. גם בחינוך, גם בעזרה כלכלית, גם בסיוע במשכנתאות וגם בנכונות לוותר למענם. זה המצב של הגימלאים היום בישראל."

הרשות המקומית היא דבר מאוד משמעותי לאנשים המבוגרים, ואבוי למי מבין הנבחרים המוניציפליים שלא יבין שהוא העובד הקהילתי הראשי של הקהילה שלו. הוא צריך לדאוג לצעירים, לעולים, לחברה, לתרבות, לקהילה, אבל הוא צריך להיות מודע לציבור הגימלאים, שהוא כוח משמעותי בקהילה."