בספר השירה השני של יונית נעמן ״אם לב נופל״, שיצא השנה בהוצאת לוקוס, ישנה סדרת שירים בשם אפוקליפסה. בחמישה שירים דחוסים שנכתבו כל אחד כמשפט ארוך מאד ללא שבירת שורות, מתוארים מצבים שונים החל מסקירה של התמכרות חברתית לפחמימות, עיסוק בזבל, טרנד בריאות הניו אייג׳, ההתמכרות החברתית לפריון וגם כלי נשק. מיד לאחר שירי האפוקליפסה העמוסים מגיע שיר קטן בשם ״צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש״.
צריך לשרוף הכול ולהתחיל מחדש
גַּלְגַּלֵּי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁלִּי
מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים
מִזַּן בִּקּוּר
שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן
חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף
נִדְמֶה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה
מָהוּל בְּזֶרַע
הַמִּדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה
אֲנִי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת
נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
מָה עָשִׂיתָ לָנוּ
השיר מתאר את רכיבת הדוברת על אופניים שגלגליהם דורסים את כרטיסי הביקור המפרסמים זנות. מהמעט שהמחוקק כן עשה על מנת להקשות על תעשיית הזנות הישראלית אפשר לציין את החוק נגד פיזור כרטיסי ״הביקור״ הללו. החוק עבר ב-2011 ושנתיים לאחר מכן עוכבו לחקירה אנשים שהיו מעורבים בתהליך: בעלי בית הדפוס והעובדים בו. באותו מקרה המשטרה החרימה כ-100,000 כרטיסים נוספים.
אחרי שנים של מאבק אזרחי לצמצום התופעה ובקידום החוק להפללת צרכני הזנות המדינה ביצעה סקר מקיף כדי להבין טוב יותר את תופעת הזנות. המספרים שעלו מהסקר מרעישים ממש. בישראל יש כ-12,000 אנשים בזנות, 95% מתכום נשים. 62% מתוך הנשים הן אמהות, רובן הגדול אמהות לילדים מתחת לגיל 18. כמעט כולן בעלות אזרחות ישראלית ול-20% מתוכן יש תואר אקדמי. 66% מהנשים נכנסו לזנות בשל מצוקה כלכלית, 10% בשל העדר חלופה תעסוקתית, 9% בשל שידול ו-7% בשל התמכרות. כלומר 92% מהנשים בזנות נמצאות שם לא מתוך העדפה של העיסוק הזה, הפוך לגמרי מהמיתוס השקרי והמכוון אודות חיבה ליחסי מין ועבודה מהצד בשביל התואר ברפואה. עוד עולה ש-71% מהנשים בזנות מציינות שהן מתמידות בכך בשל מצוקה כלכלית בזמן עריכת הסקר, כלומר הן נמצאות במלכודת כלכלית. 76% מהנשים מעוניינות להפסיק עם הזנות ומציינות שמעבר לעבודה רווחית, קבלת קצבאות גדולות יותר או טיפול בחובות היו מאפשרים להן לעשות זאת. קשה להגיע לנערות בזנות לצורכי הסקר, אך מתוך דיווחי רשויות הרווחה האומדן הזהיר עומד על כ-1,000 נערות בזנות. בשל הקושי להגיע אליהן ובשל חמקמקות התופעה בגילאים אלה סביר להניח שהמספר האמיתי גבוה בשיעור ניכר. מספר הלקוחות הממוצע ליום העולה מן הסקר עומד על 5.5, כאשר רבע מן הנשים דיווחו על יותר מ-7 לקוחות ביום. בנוסף, שיעור הנשים שנכנסו אל עולם הזנות לפני גיל 18 עומד, בהערכה זהירה, על 19%.
לאחרונה עבר בקריאה ראשונה החוק להפללת הלקוח ללא אף מתנגד. עיקרי החוק, ששואב השראה מחוק דומה בשבדיה, הוא הגדרת צריכת זנות כעבירה בפני עצמה שעל המבצעים אותה יוטל קנס של 1,500 ש״ח בפעם הראשונה וכפול מזה על עבירות חוזרות. המסר של החוק הוא שמין אינו סחורה שניתן לרכוש ושהעבריינות סביב הזנות אינה רק של סרסורים אלא גם של הצרכנים. סביב החוק מתקיים דיון ארוך שנים שטיעוניו מתמצים בחופש עיסוק שמבוסס על ההסכמה לעיסוק, הצבעה על נזקים שעולים גם מעבודות אחרות וביקורת האפקטיביות האפשרית של החוק. המתנגדים לחוק לא טרחו להציג טיעון משכנע שמסביר מדוע מין בכלל נחשב כסחורה המקבילה לבמבה או ראיית חשבון. לא הסבירו כיצד יימנע הנזק החברתי שהעיסוק בזנות גובה מנשים בזנות. נראה גם שהם אינם מוטרדים מכך שגם אם ישנה הסכמה לעסוק בזנות המין אינו נעשה מרצון אלא מאילוץ. ובנוגע לעצם ההסכמה לא ניתנו הסברים משכנעים בנוגע לאותנטיות ההסכמה תחת מצוקה כלכלית, גיל צעיר, אי-שוויון כלכלי נרחב, שוק עבודה שלא ניתן לפרנס ממנו משפחה ופערי שכר משמעותיים בין נשים לגברים. הסכמה חופשית יכולה להינתן בשיקול דעת, מתוך מגוון אפשרויות שונות ובגיל מתאים – ולא כך התמונה העולה מהסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל.
במחאה על תופעת כרטיסי הביקור לזנות ערכו האמניות סשה קורבטוב וננה בוריאן מיצג בשדרות רוטשילד. המיצג הורכב מאלפי כרטיסים שנאספו והורכבו לכדי שביל שבסופו הוצב פסל של איבר מין נשי עשוי מכרטיסי הביקור. המיצג והשיר באים להנכיח את המציאות שקל מדי להתעלם ממנה לחלקים רחבים בציבור. מדובר על תעשייה המגלגלת כ-1.3 מיליארד ש״ח בשנה עם למעלה מ-20 אלף ביקורים אצל א/נשים בזנות ביום.
השיר מסתיים בהאשמה כלפי האל, שכדמות אב מסתיר את פניו מכאבן ומצוקתן של נשים רבות כל יום. אולי אל עם מגדר שונה היה נוהג אחרת.
**
אם לב נופל, יונית נעמן, הוצאת לוקוס, 2018
