דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

ספורט / מפסיקה להתבייש: הכדורגלנית שפתחה את הלב על דיכאון, חרדה ואנורקסיה

מולי בארטריפ בת ה-22 נעדרה במשך חודשיים מהמגרשים, ללא הסבר | עם חזרתה למדי רדינג, חשפה את ההתמודדות ארוכת השנים שלה | בכך הצטרפה לשורת ספורטאים שלא מפחדים לדבר גם על הצדדים האפלים של המקצוע

מולי בארטיפ (מימין) במהלך משחק גביע הליגה נגד מנצ'סטר יונייטד, אוגוסט 2018. (Photo by Jan Kruger/Getty Images)
מולי בארטיפ (מימין) במהלך משחק גביע הליגה נגד מנצ'סטר יונייטד, אוגוסט 2018. (Photo by Jan Kruger/Getty Images)
ליאור ברטל
ליאור ברטל
כתב ספורט
צרו קשר עם המערכת:

מולי בארטריפ בת ה-22, שחקנית מועדון הכדורגל האנגלי רדינג, תמיד נחשבה לכישרון הגנתי אדיר. באטריפ, הידועה במשחק ההגנה האגרסיבי שלה, שיחקה בכל הנבחרות הצעירות של אנגליה. אחרי משחק גביע הליגה של קבוצתה מול מנצ'סטר יונייטד בחודש אוגוסט האחרון, נעלמה בארטריפ ממגרשי הכדורגל. השבוע היא חזרה לדשא, וחשפה שהסיבה להפסקה שלקחה הייתה מאבקה הבלתי נגמר בדיכאון וחרדה שמלווה את מחלת האנורקסיה ממנה היא סובלת מאז גיל 14.

ב-25 באוגוסט פתחה בארטריפ במרכז ההגנה של רדינג במשחק גביע הליגה. בדקה ה-63 הורחקה בצהוב שני, בעקבות משחק אגרסיבי מדי. למרות שקבוצתה ניצחה את ההתמודדות בתוצאה 2:0, משהו בהרחקה הזאת הצית מחדש את המחלה הקשה שלה וגרם לה להתרסקות נפשית.

בראיון אמיץ לטלגרף הבריטי פתחה בארטריפ את הפצע הכואב ביותר בחייה. "חשבתי שאני לעולם לא אבעט שוב בכדור. זה היה הטריגר אבל גם התרופה שלי" סיפרה, "אני לא בטוחה שחברותי לקבוצה יודעות את זה. לא דיברתי על זה במשך תקופה ארוכה ולכן זה נבנה באופן הדרגתי כבר תקופה ארוכה בתוכי. אין לי במה להתבייש. כל אחד יכול לעבור משהו כזה".

שחקנית ההגנה המוכשרת הייתה בת 14 ושיחקה באקדמיה של ארסנל כשהמחלה הופיעה לראשונה. "אלו היו הלחצים של הכדורגל, הלחצים לגרום גאווה למשפחה שלי" הסבירה, "דחייה זה דבר קשה, וכישלון זה דבר קשה, ורציתי לעשות הכל נכון. לא חשבתי שזה היה רציני בהתחלה – חשבתי שזה היה חוסר ניסיון, מתאמצת יותר מדי, מנסה לדחוף את עצמי. למעשה, אני פגעתי בעצמי".

היא מתארת את האנורקסיה שלה כבן אדם נוסף שחי לידה. היא אפילו העניקה למחלה את השם אנה כדי להפוך אותה לקלה יותר להתייחס אליה. "זהו כמו בן אדם שיושב על הכתף שלי ויש לה את השליטה על כל החיים שלי, כמו בובה" אמרה, "היא מכירה את הקלוריות של כל דבר. היא תעשה הכול רק כדי לגרום לי לאבד עוד יותר משקל. הייתי מסתכלת במראה וחושבת לעצמי שאני נראית בסדר. פשוט איבדתי את עצמי ולא ידעתי מי אני. אמא שלי אמרה שיש זמנים שבהם היא רוצה לטלטל אותי פיזית ולומר, 'תתעוררי! את פשוט הורסת את כל החיים שלך ואת כל מה שאת רוצה להיות".

הוריה ניסו לעזור לה, אך ללא הצלחה. בגיל 14 אושפזה בבית החולים והחלה לעבור הזנה בכוח על ידי צוות האחיות. "לא ידעתי מה קורה, והורי עזבו את החדר" נזכרה בארטריפ ברגע הקשה בחייה, "הם היו צריכים לחכות בחדר ההמתנה, כי הם לא יכלו לראות את זה. כשהאחות התחילה לשים את כל הדברים עלי, הייתי כזה 'תעזבו אותי – אני אעשה את זה לבד. אני יכולה להשתפר'".

בארטריפ אובחנה באופן רשמי כסובלת מאנורקסיה, הפסיקה את לימודיה והתחילה בטיפול שבועי .היא למדה להילחם באנה. בארטריפ מאמינה שההתאוששות צריכה לבוא מבפנים, לדבריה "כמישהו אומר לך הכל, את לא יודעת איך להתחיל את זה. אבל את יכולה. את צריכה רק למצוא את הסיבה שגורמת לך להמשיך להילחם". בגיל 19, העריכה שהיא "החלימה", אבל המעבר שלה לרדינג עורר אצלה געגועים הביתה, וכעבור שנתיים הלחץ כשחקנית הרכב בקבוצת אמצע טבלה בליגה הבכירה הכריעו אותה.

אחרי ההרחקה בגביע הליגה, היא מצאה את עצמה שוכבת במיטה שבוע ימים בלי רצון לצאת ממנה. באותם הרגעים הבינה שמחלת הדיכאון שוב חזרה אליה, והפעם היא חייבת לטפל בה בהקדם האפשרי. היא פנתה לרופאים פרטיים שאבחנו אותה עם התפרצות מחודשת דיכאון וחרדה ונתנו לה שבוע חופש. בסיום אותו השבוע היא חזרה לרדינג, בלי לגלות על מצבה להנהלת הקבוצה, רק כדי להבין שזאת הייתה רק ההתחלה.

"ברגע שנכנסתי שוב לחדר ההלבשה הבנתי שמשהו לא בסדר" נזכרה, "רעדתי והרגשתי כאילו כולם קרובים אלי מדי. הרגשתי כל כך לבד, כאילו שאף אחד לא מסוגל להבין מה עובר עלי. יצאנו למשחק ונשברתי. התחלתי לבכות על הכתף של החברה הכי טובה שלי. אמרתי לה 'אני לא בסדר, אני צריכה עזרה'".

בנקודה הזאת לקח המועדון אחריות והפנה אותה ליועץ מקצועי שעוזר לה לעמוד מחדש על הרגליים. "התחלתי להיות מסוגלת לקום מהמיטה, לצאת מהבית, לעשות קניות. אני מצליחה להתקדם יותר בכל יום. חברות הקבוצה שלי העסיקו אותי והתאהבתי מחדש במשחק. זה לא היה כמו מתג שמדליק את האור, אבל זה בהחלט היה תהליך של חודש שבו הרגשתי כל יום אני יותר כמו מולי".

החרדה והדיכאון הן מחלות קשות שפוגעות במספר גדול של ספורטאים ברחבי העולם. השילוב בין הלחץ הנפשי והפיזי שהספורטאים נדרשים לעמוד בו מול מצלמות הטלוויזיה והעולם שצופה בהם כל רגע, מקדם את התפרצות המחלה, שבלי הטיפול הנכון בזמן הנכון יכולה להפוך למחלה שגם הורסת ונוטלת חיים.

בשנה האחרונה החל דיון פתוח יותר בספורט העולמי סביב הנושא, כשספורטאים מקצוענים פותחים את ליבם ומשתפים את הציבור בהתמודדות עם המחלה. ב-NBA מובילים את השיחה קווין לאב מקליבלנד ודמאר דרוזן מסן אנטוניו. בכדורגל ניתן למצוא את  פר מרטסאקר שפרש הקיץ אחרי ששיחק בארסנל ונבחרת גרמניה.

בארטריפ הייתה הראשונה לדבר באופן גלוי על המחלה בכדורגל הנשים האנגלי, בתקווה שסיפורה יעזור לשחקניות כדורגל נוספות לפנות לגורמים מקצועיים ולטפל בזמן ובאופן מקצועי במחלה הקשה ולא להישאר איתה לבד.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!